חרמון: הפרד ומשול

הבעיה עם הטיפוס לחרמון היא שאיך שלא מסתכלים על זה, צריך להגיע למעלה. זה כל הרעיון. 60 ק"מ רכיבה, 2,000 מטר טיפוס. וכשאתה יוצא עם האופניים מקיבוץ דפנה ומתחיל לטפס על מורדות רמת הגולן, אתה משתדל לא להביט חצי שמאלה כי מה שנמצא שם זאת שרשרת הרים אדירה שנראית קרובה בערך כמו גלוייה משוויץ. ובפינה השמאלית העליונה של הגלוייה, מתחת ענן קטן, מנצנצים שני פסי שלג רחוקים. וכמה שאתה לא מנסה, ממש קשה לדמיין את עצמך עומד ליד השלג הזה עם האופניים שלך. היום.

ברכיבת שטח נורמלית יש עליות, ירידות, וקטעים רגועים כאלה ואחרים. ואילו בטיפוס על החרמון רוכבים ארבעים ק"מ בעלייה נטו בלי הפסקות. כל רוכב בקבוצה מתמודד עם הסיוט הזה בדרך שלו. השיטה שלי היא לחלק את המסלול לקטעים ולחשוב על כל קטע בנפרד, כאילו אלה שאחריו כלל לא קיימים. מקיבוץ דפנה צריך לטפס על מורדות הרמה עד תל פאחר. עלייה תלולה אבל אכלנו כמוה כבר מאות. מתל פאחר לכפר עין פיט גם תלול, אבל יפה. אחר כך טיפוס מפרך לאורך הערוץ של נחל סער עד עין-קנייה ומשם אירוע קרדיולוגי קצר ותמציתי עד מסעדה. לא נורא. עד כאן זה נראה פחות או יותר כמו רכיבה רגילה של יום ששי. טוב, מה נשאר לנו? לא הרבה. ממסעדה למג'דל שאמס זה אמנם טיפוס ידוע לשמצה אבל בראש שלי זה שייך לחצי השני של הרכיבה שבאופן מנטלי הצלחתי להפריד לחלוטין מהחצי הראשון. וממג'דל שאמס … טוב, אם נצליח להגיע עד שם אין סיכוי שבעולם שלא נגיע גם לאתר הסקי. כולו עשרה ק"מ כביש. נכון שיש גם טיפוס קטן של 500 מטר גובה, אבל אז כבר נריח את הפסגה ונרכוב על אדרנלין נקי ומצב הגוף הקשיש והמתפרק יפסיק להיות רלבנטי. בקיצור, קטן עלינו.

הטיפוס לתל פאחר תלול ומעצבן והאופניים מתחפרות בדרדרת. עשינו בערך שמינית מהדרך והרוכבים מכונסים בתוך עצמם, שקועים במחשבות. החרמון זה לא צחוק. אבל יש הרגשה שכבר שנים אנחנו בונים את עצמנו לאתגר הזה, ואם לא עכשיו אימתי. כבר כמה שבועות אנחנו מדברים על החרמון עם ברק בעיניים ונשיכת שפתיים עצבנית. האמת, לא ברור אם נצליח לעשות את זה. כל כך הרבה דברים יכולים לקרות ברכיבה כזאת: בירבורים, פציעות, תקלות טכניות, מחסומים, בעיות בטחוניות, מזג אוויר הפכפך – כל מיני צרות שאין זמן להתעסק איתן כי יש עשר שעות לגעת בפסגה ולחזור למטה לפני החושך. אז עכשיו רגע האמת.

לצפון הגענו לפני יומיים, והתנחלנו בצימר של סימה ברמות נפתלי. ביום הראשון טיפסנו מאיילת השחר לרמת דלתון, ומשם התגלגלנו חזרה לעמק החולה דרך נחל דישון. ארבעים ק"מ של רכיבה הררית קשה לחימום המנועים לקראת היום הגדול שיבוא אחריו. בערב אכלנו ארוחת פסטה ויין ושרנו את השירים שלנו וצחקנו את הצחוקים שלנו ודיברנו קצת על ההר ועל מה שצפוי לנו מחר.

לקראת חצות התחילה סערת אימים שהקפיצה את כולנו מהמיטות. הרוח שרקה ושאגה, כסאות הפלסטיק התחילו להתגלגל מצימר לצימר, ובגדי הרכיבה שתליתי לייבוש עפו לבינת ג'בל. טירוף המערכות נמשך כל הלילה, וכשעלה השחר מצאנו את עצמנו בתחילתו של יום מוזר ומבולגן. רוח חזקה, ענני אבק וחול, ראות אפס. הכל אפוף באובך צהבהב שיכול להתפתח גם לשרב וגם לגשם, ובפסגת החרמון בטח קר ורטוב. טוב, שרוולים קצרים ומעיל קל בתרמיל.

מתל פאחר נפתח נוף רך ואהוב לכיוון העמק. מזג האוויר התבהר והקיבוצים משובצים למטה כמו פרלינים בבונבוניירה ירוקה-חומה. הלב מתרחב מגובה הטיפוס עד כה ומתכווץ מהמחשבה שבקושי גירדנו את התחלת הרכיבה. מצטלמים ליד דגל ישראל שמתנופף בשיא המוצב וממשיכים לטפס. העלייה אל עין-פיט מחזירה אותי שלושים וחמש שנים אחורה. כפר סורי נטוש שמעלה זכרונות של רימונים וצרורות וצעקות טוהר טוהר. אבל היום אני מבחין לראשונה שעיי החורבות מכמירי הלב היו פעם כפר יפהפה. מדווש בין הריסות הבתים והזכרונות ומחליף מבטים עם אמיר ועם רפי שגם אצלם רמת הגולן צרובה עמוק וכואב. שלא לדבר על מירב ועל נטע שרוכבות איתנו וגם להן חשבון ארוך עם הרמה.

הטיפוס לאורך הערוץ היפהפה של נחל סער קשה ומרגש. אני נזכר בטיול המשפחתי לפני שנים באיזור המפל התחתון, שומר על הילדים ומדי פעם חוטף מבטים כמהים אל הכפר עין-קנייה ואל מבצר קלעת נמרוד שהשקיפו עלינו מקיני הנשרים שלהם. כבר אז חלמתי להגיע אליהם עם האופניים. להגיע ולהשאיר אותם הרחק מאחור בהמשך המסע למעלה, עד החרמון, עד שאי אפשר יותר.

הטיפוס מפרך אבל באמצע קורה נס: יונתן חוטף פנצ'ר, אז אפשר להשתרע ולנוח קצת עד שהוא יתקן אותו. מגיעים לסוף (תחילת) הנחל ולכפר מסעדה שם מקבל אותנו במאור פנים דרוזי נחמד. לוגמים בזריזות תה עם נענע, עולים על האופניים ומתחילים לטפס את העלייה המיתולוגית אל מג'דל שאמס. חמישה קילומטרים תלולים מלווים ברוח צד שהולכת ומתעצמת מרגע לרגע ומאיימת להעיף אותנו מהאופניים.

מסלול הרכיבה שרפי ואבי תכננו מתוחכם וערמומי. תוקפים את ההר בדרך ארוכה ועקלקלה. הולכים סביב סביב וכל הזמן עולים קצת ופתאום, בלי שההר מרגיש, מתנפלים עליו ומטפסים לפסגה. נקודת ההתקפה הסופית היא מרכז הכפר מג'דל שאמס, שם אנו עוצרים לכמה דקות כדי לכנס את כולם לקראת השלב האחרון.

ברגע מסויים מישהו עולה על האופניים ומתחיל לפדל, וכולם בלי הרבה טקס ממשיכים אחריו. יוצאים מהכפר, עוברים מחסום נטוש ומתחילים לטפס בתוך סופת חול לכיוון הפסגה. השעה שלוש אחר הצהריים, הציר ריק והרוח שורקת בטירוף. ופתאום אתה קולט שזה הולך לקרות ואתה הולך לעשות את זה. עכשיו כבר שום דבר לא יכול לעצור אותנו. הכל לפי התכנית. רק הרוח ממשיכה להכות בעוצמה אדירה ומרימה ענני אבק שמסמאים את העיניים שגם ככה עוורות מרוב זיעה. הראש כפוף בתוך הרוח, והעיניים מסתכלות בחוסר אמון על הרגליים שבוטשות בדוושות בטמטום מכני כמו שתי בוכנות שכבר מזמן לא מחוברות למוח. הגוף מרגיש חזק וחלול, עובד לפי איזה תכנית שאתה כבר לא שולט בה. מדי פעם מציצים הצידה ורואים בדל נוף פראי שמהבהב מבעד לסופת החול. אבל מייד מחזירים את המבט למרכז וממשיכים לטחון באושר מוחלט ובידיעה שאנחנו הולכים לעשות את זה. הגוף מזוכך וטהור, הראש מכוון לדבר אחד בלבד, והלב מלא בחבריך הרוכבים ובסלעים ובטרשים ובכל מה שמסביב. אפילו את החול והרוח אני מתחיל לחבב, מצטער שעוד מעט הכל יגמר.

ופתאום זה נגמר. מגיעים אל נקודת הסיום ברוח משתוללת ובקושי מצליחים לעמוד על הרגליים.  מתחבקים ומתנשקים ומנגבים דמעה. עשינו את זה. ארבעים ק"מ טיפוס רצוף, ארבע הפסקות של עשר דקות, בלי רכב ליווי, כל אחד סוחב את כל המים וכל מה שצריך על הגב. לא רע בשביל חבורת קשישים באמצע שנות החמישים.

עוד מעט חושך, וצריך לעוף למטה. אז עולים על האופניים ומתחילים את הטיסה הארוכה לעמק: מאתר הסקי אל מג'דל שאמס, נווה אטיב, גבעת האלונים, קלעת נמרוד, מפל סער, בניאס, דן, דפנה. עשרים קילומטר של ירידה מטורפת שאנחנו עושים בחצי שעה, טסים בתוך הסופה את כל מה שטיפסנו בשמונה השעות האחרונות. נחש של רוכבים מתפתל בין העיקולים כמו רכבת אקספרס מיומנת, כולם מחייכים ומבסוטים ומרגישים על גג העולם.

חזרה לצימר. הולכים להתקלח ולהתארגן. רק אבי מתרוצץ בחוץ, טורח ומתקין סלטים וסטייקים וצלעות ואבטיחים ובקבוקי יין ומה לא. אנחנו יושבים וטורפים ולא מאמינים איך הוא חשב על הכל – פשוט ארוחת מלכים. כל רוכב אצלנו הוא עולם ומלואו, אבל אבי הוא באמת סיפור מיוחד. רוכב קשוח עם לב זהב שתכנן בשקט ואירגן מאחורי הקלעים את הצימרים והמצרכים והתיאומים וגרם לכך שכל מה שהיינו צריכים לעשות זה לשבת על האוכף ולהתחיל לדווש. יש לי הרבה זכרונות מהרכיבה הזאת, ואחד מהם הוא של אבי עומד עם ארגז תפוחים מוקדם בבקר ומוודא שכל רוכב שם תפוח בתרמיל. אז אבי, הרכיבה הזאת מוקדשת לך. בזכותך נגענו בשמיים.

                                            "הי! עשינו את זה!"

 

תמונות נוספות מהרכיבה (בהנחה שהדפדפן שלך יודע להציג Flash Slideshow):

http://picasaweb.google.com/s/c/bin/slideshow.swf

פורסם בקטגוריה יומן רכיבות אופני הרים | 3 תגובות

ארץ זבת חלב ודווש

"ארץ זבת חלב ודווש"
מיומנו של רוכב אופני הרים
שמעון שוקן / רפי רבינוביץ
הוצאת כנרת זמורה-ביתן, אוקטובר 2006

מתנה מופלאה לבריתות, בר-מצוות, חתונות, ביקורי חולים, ולוויות.

 

 

"ברכיבות האופניים שלנו יש רק שני חוקים: (1) רוכבים כל יום שישי, בכל מזג אוויר. (2) בכל רכיבה עוצרים להפסקת קפה שרפי מכין על הגאזיה שהוא גורר איתו לכל מקום. חוץ מזה יש לנו עוד מטרה, שאף פעם בעצם לא דיברנו עליה: לחרוש עם האופניים כל וואדי וכל שלוחה וכל פינה נידחת בארץ ישראל. ואחרי שנים של רכיבה ואלפי קילומטרים בשטח, אנחנו כבר די קרובים לזה. ובכל רכיבה כזאת יש רגע אחד קסום שבו אנחנו מסתכלים על הנוף, מחליפים מבטים בשתיקה, ויודעים שאנחנו חווים את הרגעים הכי יפים בחיים.

ספר גדוש הרפתקאות של קבוצת רוכבי אופני הרים – אנשים רגילים באמצע החיים – שדרך האופניים מגלים מחדש את ארץ ישראל ואת תעצומות הגוף והנפש. אוסף של רשמים וצילומים מארץ שיפות ממנה יש, אבל יפה כמוה אין."

מדברי הביקורת:


הארץ
iFeel
ExpressBooks
תפוז
DailyMaily

 

פורסם בקטגוריה רשימות שונות | 4 תגובות

התרסקות במודיעין

רפי, מנהיג הקבוצה שלנו, הוא דוקטור להנדסה רפואית ובן-אדם מאד עסוק. בין היתר, הוא מריץ ניסויים קליניים בחו"ל של גלולה/מצלמה שסורקת את מערכת העיכול מבפנים באמצעים אופטיים. בתקופה האחרונה רפי עסוק במיוחד, עקב תחרות חדשה עם ענק המצלמות אולימפוס. השבוע הוא ביקש ממני להחליף אותו בתכנון והובלת טיול האופניים השבועי של הקבוצה, דבר שאני עושה ברצון. אבל בניגוד לרפי, שבונה כל מסלול רכיבה כאילו היה מבצע של סיירת מטכ"ל, אני לא אוהב לתכנן יותר מדי ומעדיף לאלתר בשטח. אז לאן נרכב השבוע? רפי ביקש לגמור מוקדם אז אי אפשר לנסוע רחוק. אחרי מחשבה קצרה אני מחליט לקחת את הקבוצה לרכיבה שתשלב סינגלים בבן-שמן עם מסלול מעגלי של שלושים ק"מ למודיעין וחזרה. כדי לגוון את תקשורת הדואר השגרתית שלנו אני שולח לקבוצה את ההודעה הבאה:

אחי ואחיותי הרוכבים במסילות ציון ונתיבותיה:

דבר נורא נפל בקהילתנו הקדושה; מנהיגנו הגאון ר' רפאל שליט"א השתבשה עליו דעתו מרוב שמציץ בנקבים של גויים ומתעמק בחריונות של עובדי אלילים ומזלות. ומפאת שאין פנאי בידו מרוב שמעביר ימים כלילות כדי להתקין לעולימפוס הצורר ימ"ש מיתות משונות ומיני מרעין בישין פנה וציווה עלי ליטול קולמוסי לידי ולהמציא לקבוצה פאשקעוויל אלעקטרוני ובו מינשר רכיבה ליום ששי הקדוש כ"ז בסיוון שבא עלינו לטובה.

ובכן, קורא הנני אליכם מורי ורבותי להצטרף אלי האחרון בציון לרכיבה מענגת ק"ן עצמות ומרנינת ש"ס גידים ביער בן-שמן החביב מאד עלי הקטן ועל אנ"ש ר' אביקם הגדול יבל"א. נפתח ונסיים בנתיבות חורש לבתולות ואברכים בודדים (סינגעלים בלשון עכו"ם) ובין לבין נתברבר ת"ק פרסה לפה ות"ק פרסה לשם, ואולי אי"ה נסור לבקר כאן ושם ובעוד מחוזות כאלה ואחרים.

מפגש ב 7:00 ביער בן-שמן אי"ה, יציאת כופרים ב 6:20 מאיזור המרכז ימ"ש, סיום ב 12:00 בע"ה, ולמאחרים לא תהייה תקומה. איך מגיעין: כביש ו' דרומה, כביש דד"ג בואך מאה שערים, פנייה שנייה ימינה למצפה מודיעין. אנא הצטיידו במים רבים ולבוש צנוע וכיסוי ראש כדין וגו'.

הנני כאסקופה הנדרסת עפר וג'יפה לרגליכם, שמעון.

את ההודעה הזאת שלחתי לקבוצה ביום חמישי בצהריים. למחרת קמתי כהרגלי השכם בבקר, כדי להתארגן על הציוד ולהגיע לטנדר של אבי בזמן. תוך כדי לגימת ספל קפה רפרפתי בעיתון, ואת עיני צדה כתבה על רשלנות רפואית בחדרי מיון. עיינתי בסיפור בהיסח הדעת, בלי לנחש שעוד מספר שעות אמצא את עצמי בחדר מיון של בית חולים גדול, שבור ורצוץ לאחר תאונת רכיבה.

תאונות הן חלק משגרת חיינו, ואין הרבה מה לעשות בנידון. אצל רוכבי אופני כביש שנעים במהירות רבה ליד מכוניות ומשאיות, תאונות יכולות להיות פטליות. ואילו בשטח, כמעט בכל רכיבה שנייה מישהו בקבוצה מאבד שליטה ונופל מהאופניים. זאת תופעה טבעית שמעידה על כך שהקבוצה לא מתעצלת ובוחרת מסלולים מאתגרים. ברוב המקרים הנפילה מסתכמת בשפשוף חיצוני שמתגברים עליו בעזרת מילה טובה וטפיחה על השכם. אבל לעיתים יש תאונות יותר חמורות, כמו שקרה לי הפעם.

(לפני)

הרכיבה התחילה ביער בן-שמן. דווקא הקטע של הסינגלים, שחלקם היו לא פשוטים, עבר ללא אירועים חריגים. הגיבורה שלנו הפעם הייתה מירב, שקיפצה על הסלעים כמו איילה שלוחה אחרי חודשיים של הפסקת רכיבה בגלל כאבי גב. לאחר כשעה וחצי הגחנו מהיער והתחלנו לדווש במסלול מעגלי שייקח אותנו אל מודיעין וחזרה. התאונה קרתה לקראת סוף המסלול, בנקודה הכי בנלית והכי פחות צפויה לפורענות.

רכבתי ראשון, מוביל את הקבוצה בדרך כורכר רחבה ונוחה ליד קברות המכבים. בנקודה מסוימת תוואי הדרך יורד למעבר וואדי ועולה מצידו השני. כדי לצבור תנופה לקראת העלייה, דיוושתי חזק בירידה כאשר אוריאל ואבי נעים ממש מאחורי. לפתע, האופניים נעצרו בשיא המהירות כאילו נתקעו בקיר, מסיבה שעד היום לא גיליתי אותה. את מה שאירע אחר כך אני זוכר במעורפל. הבהוב ראשון: מאבד שליטה ועף מהאופניים כמו טיל. הבהוב שני: נוחת על הכורכר ואומר לעצמי שכדאי לא להתנגד ולהמשיך להתגלגל. הבהוב שלישי: מקופל על הצד ומוקף באנשים שצועקים אחד לשני ומטפלים בי בקדחתנות. מישהו מוריד לי את הקסדה ומעיר שהיא מכוסחת לגמרי. אחר מרים לי את החולצה ואומר אוי ואבוי. אני מרגיש מטונף ומסריח וחושב על זה שלא אוכל להתקלח הרבה זמן. מתחיל לבדוק אם אני יכול להזיז את חלקי הגוף השונים. הכל תקין חוץ מכתף שמאל שכואבת נורא. אני שומע שיש לי חתך עמוק במרפק שמאל אבל לא מרגיש כלום.

(אחרי)

אבל סך הכל אני נהנה. הפסיביות של המצב פשוט נפלאה. אני לא צריך לעשות כלום חוץ מלשכב בשקט. רפי ואוריאל חובשים אותי, נטע מחזיקה לי את היד, ומישהו מרטיב לי את הפה. מישהו אחר מלטף לי את הראש. מקווה שזה מירב אבל עם המזל שלי זה בטח אמיר. אני שומע שאבי רוכב קדימה להביא את הטנדר כדי לפנות אותי לחדר מיון. המחשבה על זה שהפכתי משרת ללקוח היא פשוט נפלאה ואני מתמסר לפסיביות באושר. בחדר מיון הרגרסיה נהיית אפילו עוד יותר מתוקה. אני יושב בכסא גלגלים, מקושט בצווארון אורטופדי, תחבושת גדולה על יד אחת וזונדה תקועה באחרת. איריס מגלגלת אותי בעדינות במסדרונות בית החולים ואני מאושר כמו תינוק בעגלה. אני לא צריך לעשות כלום וכל מה שחסר לי זה מוצץ ובקבוק. איריס הביאה לי מהבית סנדוויץ' מלא כל טוב ואני טורף אותו ברעבתנות בתור לרנטגן. אחר כך, בתור לאולטרסאונד, היא מביאה שני ספלי קפה ואנחנו שותים ומחזיקים ידיים כמו זוג יונים. בתור לסי-טי היא מלטפת אותי ואני מנמנם באושר. שבע השעות שבילינו יחד באינטסיביות אינטימית עשו לנו רק טוב. אני ממליץ לבתי חולים להציע לציבור מוצר חדש: סדנה לטיפוח הזוגיות בחדרי מיון.

לפנות ערב שחררו אותי הביתה, תפור וחבוש. המחשבה על זה שאצטרך לפספס כמה רכיבות מעצבנת. אבל איריס ממשיכה לטפל בי במסירות ובאהבה ואני מרגיש כמו סולטן בפנסייה. הבעייה העיקרית היא שקשה לי לישון כי הכל כואב. אבל באופן מוזר אני עדיין ברקיע השביעי. אולי בכל זאת חטפתי שריטה במוח. בשלוש בבקר אני צולע למחשב ושולח לקבוצה הדואגת בולטין רפואי כדלקמן:

אחי ואחיותי הרוכבים במסילות ציון ונתיבותיה:

נס גדול בקהילתנו הקדושה, ומעשה שהיה כך היה. השכם בבקר יום ששי כ"ז בסיוון נפגשנו ששה אברכים ושתי בתולות לשעבר על אופנינו במצפה מודיעין. וכמצוות הפאשקעוויל האלעקטרוני שמנו פעמינו חיש מהר אל עבי היער ושם כנשרים דאינו על סינגעלעך ששמותיהם רחמנא ליצלן "גן עדן", "גיהנום" וגו'. ועם עלות החמה הגחנו מהיער בריאים ושלמים בע"ה ומשם טיפסנו דרומה לחירבת רגב והמשכנו מזרחה בנחל ענבה עוד כעשרים מילין בואך העיר מודיעין ק"ק ובנותיה. ומשם הפלגנו חזרה מערבה בנחל מודיעין שכולו קק"ה וביוב מצחין בושה וחרפה לפרנסי העיר ושועיה שכך משחיתין את שכיות הטבע וחמודותיו שנתן להם הקב"ה לפיקדון ולמשמורת.

ובעודנו אצים על אופנינו במהירות הבזק כחצי פרסה ממחוז חפצנו בואך קברות המכבים בא המנוול אשמדאי ועשה לי מעשה צלב ימ"ש בשרשרת. וכך נעצרו אופני כהלומות רעם במסלולן ואני ממשיך לרחף מעליהן ככרוכייה מעופפת ומתגלגל ונמרח על אדמת קודשנו ומוצא עצמי שרוע על הכורכר כמו אבן שאין לה הופכין וגופי חתוך וקרוע כמו קרעפלאך וראשי עלי כגלגל מפונצ'ר וקסדתי שבורה לרסיסים וכל עצמותי אומרות רינה. מיד קפצו עלי האדמו"ר ר' רפאל שליט"א והאברך ר' אוריאל עלם חמודות והתקינו לי תחבושות מעשה ידיים להתפאר. ואני סרוח על הכורכר כבר-מינן ושתי יעלות החן נטע ומירב לוחשות באזני דברי כיבושין ולידן ניצב ידידנו ר' אמיר סתת המצבות וסוקר את מידות גווי בעין מומחה ומרבה לעשות חישובים בקלקולאטור שלו.

ובעוד אלו מלחשות וזה מודד, קפץ אלופי ורעי ר' אבי על אופניו ואץ כחץ מקשת להביא את הטענדער. וכך העמיסוני רעי על הטענדער והבהילוני כל עוד נפשם בם לקריית חולים "מאיר" בכפר סבא עיר ואם בישראל. ושם קידמו את פני ד"ר סלאח והאחות אולגה, האחד כופר והשנייה מתיוונת אבל שניהם ל"ו צדיקים. תפרוני השניים בחוט ומחט ושילחוני בכסא גלגלים עם הילוך אחד לעשות רענטגען וסיטי ואולטראסאונד ואע.קע.גע ובדיקת שתן וספירת דם וחוץ מבדיקת זרע בה הייתי נכשל מן הסתם שקדו והפכו כל צלע וחולייה בגופי הדווי. והנה כפתור ופרח נעשה לי נס ולא מצאו שברים וקרעים פנימיים חוץ מחבורות טריות ומכות לרוב וכתף שזזה קמעא ואולי גם זו לטובה. ז' שעות בילינו בחדר מיון אני ורעייתי איריס שתחייה שסעדה אותי באהבה גדולה והקלה על תלאובי ואצה למלא את כל משאלותי ומאווי.

ומה אנו למדים? ראה הקב"ה את הפאשקעוויל שכתבתי אמש ויאמר הנה אחד חכמולוג דורש סטירה; אבל מכיוון שטרח וביקש מרעיו לבוא לרכיבה עם כיסוי ראש כדין הבה נתחכמה לו ונכניס לו זאפטה אדירה ואת קסדתו נרסק אבל לא נפיל שערה משער ראשו שכבר איננו ואולי ילמד לקח ולא יכתוב עוד פשקעווילים מגונים וימשיכו הוא ורעיו הרוכבים להקפיד על מצוות חבישת קסדה. וכך נפרד אני מכם רעי בברכת הגומל ובדברי הצדיק "לך לך וג'בלע את הארץ כי לך נתתיה ומדרך לצמיגיך שמתיה וגו'". תקווה אני לקיים עימכם מצוות צפיחית בדווש במהרה בימנו ובזמן קרב.

שלכם בחיוך מעוך ודאוב, שמעון.

אז זה הסיפור. כמו כל דבר ששווה לעשות בחיים, גם ברכיבת אופני שטח יש סיכון מסוים. יש תאונות, ומדי פעם שומעים על רוכב שקיבל התקף לב תוך כדי רכיבה. אז מה? נראה לי שלשבת כל יום שלוש שעות מול הטלביזיה לא פחות מסוכן. חוץ מזה, שבוע בלי רכיבה עושה אותנו אומללים ועצבנים ומקלקל את החיים לכל מי שנמצא לידנו. לכן כדאי לכולם שנמשיך לרכב ולקוות לטוב. בע"ה.

(שבוע אחרי, חזרה על האופניים)

פורסם בקטגוריה יומן רכיבות אופני הרים | 9 תגובות

סינגלים ביער בן-שמן

יושב במשרד ביום מייגע של פגישות וישיבות, ובין לבין שולח מבט טרוד אל ערימת הדואר הלא מטופל שהולכת ונערמת על המחשב בקצב מייאש. לפתע מרצדת על המסך הודעה ריקה עם כותרת לקונית: "היום בארבע?". אצל אביקם אין מילים מיותרות, והוא יודע שזה כל מה שצריך כדי לגרום לי לנטוש את כל מה שאני עושה ולטוס הביתה כדי לקחת את האופניים והציוד ולנסוע לנקודת המפגש הקבועה שלנו ביער בן-שמן. בדרך אני פוגש את בני בן ה 14, ותוך כמה דקות גם הוא מפיל הכל מהידיים ורץ להביא את האופניים. כי אם אותי ניתן לגרות לרכיבה בשתי מילים, אצל אייל זאת מילה אחת בלבד: "סינגלים".

סינגלים. החלום הרטוב שלנו. "סינגל" הוא שביל צר והררי ברוחב של רוכב אופניים אחד. וככל שהסינגל פחות עביר, כך הרוכב הדביל יותר מאושר. מדרגות סלע, דרדרות אבנים, עצים כרותים, ענפים צפופים שצריך להבקיע עם הגוף והקסדה תוך כדי תנועה – זה מה שעושה לנו את היום. ובסינגלים יש גם משהו מיסתורי. במקרה הטוב הם מסומנים בכתמי צבע או סרטים צבעוניים על גזעי עצים, אבל רוב הזמן הם מתפתלים בחורש במסלול מעורפל של רמזים והבטחות. כי בניגוד לרכיבה שמתקדמת בציר מתוכנן וידוע מראש, בסינגל אתה רוכב בתוך צמחייה צפופה עם ראות של שני מטר קדימה ואין לך מושג ירוק לאן הולכים. אם יש סימון נצמדים אליו; אם אין, מתגלגלים בעיקבות האינטואיציה: ענף שבור, שפשוף צמיג במדרגת אבן, חלל מבטיח במעבה היער – שלל רמזים מפתים בסגנון עליזה בארץ הפלאות שאומרים "נסה אותי, כדאי לך".

 

והבעייה עם אביקם היא שהוא מנסה את כולם. אביקם הוא ויקינג מזוקן ממוצא מצרי-תימני שבנוי על פלטפורמה של שאקיל אוניל עם מערכת הפעלה של אקרובט מתוחכם. היכולת שלו לדלג עם אופניו הענקיות על אבנים ומכשולים בקלילות של חרגול ממלאת אותי כל פעם עליצות מחודשת. גופו הנפיל מלא מכות וחבורות ושטפי דם מרכיבות קודמות, כולל צלקת טרייה מהתאונה האחרונה: נהג מונית פתח דלת והשכיב אותו עם האופניים ליד הבית. אביקם יצא מזה איכשהו אבל הדלת חטפה קימוט רציני. כשהוא לא בחדר מיון אביקם הוא הרוכב הכי גדול בשטח ויש לזה כמה יתרונות ברורים. קודם כל, נוח לרכוב בסינגל מיוער ושכוח אל כשלפניך פורצת את הדרך מסה שרירית בת שני מטר אורך, מטר רוחב, ו 120 ק"ג בלי תרמיל וקסדה – מעין דחפור זועם שמעיף מהדרך ענפים ומכשולים. שנית, כשאביקם לא מחייך יש לו הופעה מאיימת שיכולה להיות מאד פרקטית בשטח. למשל, אם באמצע הסינגל עומד שור, או אם עברנו בטעות את הקו הירוק, עדיף בהחלט שאביקם יהיה מקדימה.

בחיי היום-יום אביקם עוסק בדברים מאד מדויקים. אבל בשטח, סגנון הרכיבה שלו פרוע לגמרי. נתחיל מזה שבתור עיקרון אנחנו רוכבים בלי מפה ובלי מסלול. הרעיון שלנו על רכיבה בצוותא הוא משהו כזה: מורידים את האופניים מהג'יפ ומתחילים לרכוב לכיוון כללי כלשהו, כאשר בכל סינגל עלום עוזבים את הדרך ונכנסים עמוק לשטח, בייחוד אם אין לנו מושג לאן הוא הולך. אחרי שעתיים ועשרים קילומטר מטפסים על איזה הר, מסתכלים איפה השמש, ומנסים להבין מאיפה באנו ולאן צריך לחזור. אצל אביקם הכל גדול ואינטואיטיבי, וכך גם קריאת השטח. הוא בוחן את הנוף בעינו הטובה (העין השנייה רואה מטושטש), מלטף את הזקנקן ואומר משהו כמו "בוא נעלה על השלוחה מימין, נחצה את החורשה עד החירבה, נרד לואדי, ונמשיך לאורך הקו מתח גבוה". ואת זה אנחנו עושים לאור השמש השוקעת, וממשיכים להיכנס בחדווה לכל סינגל שנקרה בדרכנו.

סינגל בעלייה זה חוויה של התקפה. מטפסים על שביל צר שמתפתל בזווית חדה למעלה. הגוף כבד וסחוט ופתאום רואים שבאמצע הסינגל מתנוססת מדרגה מסולעת שממבט ראשון נראית בלתי עבירה בעליל. הדרך היחידה להתמודד עם זה היא להסתער על המדרגה בכל הכוח שאין לך ולקוות שברגע האחרון תצליח לנעוץ את הצמיג הקדמי באיזה מגרעת בסלע ותוך כדי דיווש פראי והטיית גוף מקסימלית קדימה תעביר איכשהו את שאר האופניים ואת עצמך לצד השני. אז מגייסים את כל משאבי הגוף והנפש ונעמדים על הדוושות ומתנפלים על המדרגה כמו שור מוטרף שיוצא לו עשן מהנחיריים. ובשיא המכשול, כשאתה יודע שהצלחת לעבור אותו, אתה מרגיש שילוב של אפיסת כוחות וניצחון מתוק של עוצמה וניסיון.

סינגל בירידה זה סיפור של אימה ואושר. טסים במידרון תלול ופוגשים את אותן מדרגות הסלע של העליות, רק מלמעלה. מהזוית הזאת הן נקראות drop-ים, מסיבות מובנות. אז מאיטים קצת לכבוד ה drop הבא ומנסים להבין תוך חצי שנייה את הגיאומטריה שלו ואיך כדאי לזרום בה. ואז ממקדים את המבט בנקודה דמיונית מעבר למכשול, משחררים בלמים, אומרים תפילה קטנה ונותנים לגרביטציה לעשות את שלה. כי מעבר מכשול טכני בירידה מציב לרוכב דילמה מעניינת. מצד אחד, הלב ויצר הקיום מצווים ללחוץ על הבלמים כדי לעצור את הזוועה הזאת. ומנגד, הראש והניסיון יודעים שאסור לבלום כי הדרך היחידה לעבור את המכשול בלי להתהפך היא פשוט לזרום איתו. רוכבים רבים שומעים לרחשי ליבם וסוחטים את הבלמים בדיוק בנקודה הכי מפחידה. ואז קורה הבלתי נמנע – האופניים נעצרות בשיא המכשול והרוכב ממשיך לרחף מעליו בטיסת מכשירים בגובה נמוך עד ההתרסקות הבלתי נמנעת. רוכבים מנוסים זורמים עם המכשול ונותנים לאופניים לעשות את שלהם ומקווים לטוב. שוב חווית גוף-נפש חייתית — הפעם של עז הרים.

להיות שור בעליה ועז בירידה; זה לא דימוי סתמי. כי כשמסתערים על מכשול בטיפוס תלול או מדלגים מעל מדרגת סלע במידרון, המוח מפעיל אונות קדמוניות שלא באות לידי ביטוי באף סיטואציה אחרת בחיים. היכולת המוטורית הזאת רדומה מתחת לפני השטח וזרמי האדרנלין והאנדורפינים מקימים אותה לתחייה. כי לא הרחק במורד העץ האבולוציוני, לרוכב ולשור ולעז יש אב קדמון וד.נ.א. משותף. ולכן, סאטירים ומינוטאורים הם בשבילי לא סתם דמויות מיתולוגיות. אני מרגיש כלפיהם קרבה פגאנית עמוקה, בפרט על רקע המראות והריחות והאורצל המתעתע של חורש ארצישראלי בשעת שקיעה.

עוד drop אחד ואנחנו בסוף הסינגל האחרון להיום. מגיחים ממנו בשאגה של אושר ומוצאים עצמנו בלב קרחת יער טמירה. שלושה אנשים עומדים מתנשפים מתחת חופה של עצי אורן, מסובבים את הראש בשתיקה בעיניים חצי עצומות ומסניפים ניחוח שרף שמתערבב עם ריח זיעה ודם וליכלוך. אני עוצר את הראש מול משב בריזה מלטפת ונותן לגלגל החמה השוקע לסמא את עיני. זה נעים. החושים בשיא הדריכות, השרירים מתוחים כמו מיתרים, אבל הכל הזוי ומעורפל. אני מרגיש שאני נשאב לתוך היער, ושורות קסומות מתחילות להתנגן בראש: "פה ציפורים כבדות יורדות לנוח, על אילנות כהים כנטות היום; ובשדות קצורים תועה הרוח, על שובל הרקיע האדום". ואנו עומדים אילמים על גבול האור, בסוף הסינגל האחרון, מתנשפים ומחייכים. רכיבה ביער בן-שמן בשעת תמורה עם אביקם ואייל ולאה גולדברג. דרך לא רעה לגמור יום עבודה.

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה יומן רכיבות אופני הרים | 3 תגובות

אורגית בוץ בבארי

רכיבת אופני שטח בבוץ היא תהליך של הידרדרות הדרגתית ומהירה שסופה ידוע מראש. אתה יוצא לדרך יבש, נקי, וחדור תקווה פתטית שאיכשהו – ממש לא ברור איך – תצליח לשוב באותו מצב צבירה לנקודת הסיום. ואז מתחילה הרכיבה. בשלולית הראשונה אתה חוטף שפריץ קפוא היישר לתחת; במעבר הוואדי הבא הנעליים מתמלאות מים, ובשדה החרוש שלאחריו אתה נמרח כולך לתוך הבוץ. בשלב זה הרוכב ואופניו מתאחדים ליישות בוצית אחת, ואז מתחיל הכיף.

קודם כל, זה שהאופניים בכלל עובדים זה פלא מכני. כל המכלולים – בלמי זעזועים, מעצורים, שרשרת, מעבירי הילוכים – סתומים לחלוטין בעיסת בוץ דביקה שמכפילה ומשלשת את משקל האופניים.  נעלי הרכיבה נדבקות לדוושות, הצמיגים מחליקים ללא הרף, הבלמים לא בולמים, אבל הרוכב כבר לא עושה חשבון לכלום ומתחבר בחדווה לימים רחוקים בהם התפלשות במים ובבוץ היו תענוג טבעי ועילאי. ואם חגיגת הבוץ הזאת מתרחשת באזור השפך היפהפה של נחל גרר, אז לא ברור למה עוד יכול רוכב לשאוף  ביום חורף חמים יחסית שגשם ושמש משמשים בו בערבוביה וצובעים אותו בשלל צבעים זוהרים.

היום התחיל על רגל שמאל. אוריאל ואורי יצאו מוקדם כדי לבדוק את מצב "הבור" המפורסם של קיבוץ בארי – מעין מכתש טבעי המשמש כאתר רכיבה מאתגר טכנית לרוכבי אופני שטח. בנקודת היציאה קיבלתי מהם טלפון שהם והג'יפ שקועים בבוץ באופן טרמינלי. אחרי התרוצצות בחצר המשק מצאתי את מנהל המוסך של הקיבוץ, אדם משופם עם ידיים גדולות וחרושות קמטים של עשרות שנות עבודה וגריז, ושאלתי אותו בדחילו ורחימו אם הוא יכול לעזור לנו. מבט הייאוש האילם שהוא תקע בי שידר שני דברים: (א) אני בערך החמור העשירי שמגיע אליו השבוע עם בעייה דומה, ו (ב) שהוא הולך לעזור לנו, לא ברור למה. ואמנם, בלי לומר מילה הוא מילמל משהו עצבני מתחת לשפם, שם כבל גרירה על הטרקטור, ויצא לחלץ את הג'יפ. הוא לא הסכים לקבל תשלום, אבל הרוויח מאתנו הרבה סימפטיה לאנשי בארי ולתנועה הקיבוצית בכלל.

הרכיבה בנגב הצפוני היא חוויה של ניגודים. גבעות הלס שרוב השנה שוכבות מעולפות מחום וחשופות לגמרי לשמש הבוהקת מכוסות עכשיו צמחייה ירוקה ועבותה. הכול מנוקד בכלניות ועיריות צבעוניות והומה פעילות חרקים אינטנסיבית. נחל גרר שופע מים על גדותיו, וכשאתה רוכב ליד התעלה הירוקה והשופעת הזאת אתה מרגיש בדיוק כמו טיול אופניים בהולנד. אבל הרושם הזה חולף מייד כאשר הרוכב מרים את ראשו מהנוף הדשן הקרוב ומגלה פלנטה שונה לחלוטין, צהובה וקובייתית, מרחק 5 דקות רכיבה מערבה: עזה. שכונות נוסיראת ואל בורג' כל כך קרובות שאפשר לשמוע בבירור את שאון הכרך ואת המוני המתפללים יוצאים מהמסגדים אחרי תפילת יום ששי.

עוצרים לתצפית על עזה, ואני מנצל את ההזדמנות לצפות בקבוצה. מספר הרוכבים שמגיעים לרכיבות שלנו משתנה משבוע לשבוע. הגרעין הקבוע כולל, חוץ ממני, ארבעה בעלי מקצועות חופשיים: מסגר, סוכן ביטוח, רופא חובב, ובעל מפעל למצבות. כפי שניתן לראות, מומחי הקבוצה מכסים באופן מושלם את כל התחנות העיקריות במחזור החיים של רוכב אופני הרים, החל מתיקוני אופניים בשטח וכלה בסידורי קבורה. תקופה ארוכה הייתי בטוח שתואר הד"ר שמתנוסס לפני שמו של רפי, יחד עם ההתעניינות האובססיבית שלו במיחושים וכדורים והשמיכה התרמית שהוא סוחב בתרמיל, מעידים על השכלה רפואית עמוקה. לפני כשנה הסתבר לי שהדוקטורט של רפי הוא בכלל בהנדסה ביו-רפואית, שזה אומר שהוא מבין ברפואה בערך כמו שאני מבין בסיתות מצבות. אבל זה לא מונע ממנו לחלק לנו כל הזמן עצות אורטופדיות וקוקטילים של וולטרן, אדוויל וחיזוקית.

חוזרים לאופניים ורוכבים בין עצי השקמה של יער בארי, ממנו יוצאים אל נוף פסיכודלי לחלוטין: מרבדים אדומים ועצומים של כלניות, עיריות, וחרציות על רקע שדות ירוקים. מדוושים בין שלוליות לאורך ערוץ מלא מים זורמים שמתפתל בשקט איתן בין שתי שורות אקליפטוסים אפרפרים ועתיקים. בעצם, סתם נחל קטן שבכל ארץ אחרת היית מתעלם ממנו אבל בנגב הצפוני הוא מרחיב וממלא את הלב. אחרי הבוץ שבו בוססנו בתחילת המסלול, השבילים ההדוקים והלחים מפתים להגביר את הקצב ולדהור בין הגבעות בשרשרת עליות וירידות קצרות – לונה פרק טבעי שגורם לנו לצהול ולשאוג באושר. אבל כשעוצרים לייצב את הדופק ולחקור את הנוף מקרוב מגלים פרחי מרווה, אירוסים, צבעונים, דבורניות, ואפילו סחלבים, שלא לדבר על המוני חיפושיות, פרפרים וזבובים שמתרוצצים בין הפרחים עמוסי אבקנים ושיכורים מצוף. נחשול אדיר של יופי ופריון ששוטף את האיזור וצובע את הנגב הצפוני כמו מקסם שווא קצר שבא ונעלם תוך כמה שבועות.

קבוצת רוכבים שבעים ושמחים חוגגת בממלכת טבע ירוקה, שני קילומטר מהמון אדם כלוא בתוך חבל ארץ צפוף ומייאש — מחזה סוריאליסטי שגם הוא חלק מנוף הרכיבה בארץ ישראל היפהפייה והמיוסרת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילומים: רפי רבינוביץ

פורסם בקטגוריה יומן רכיבות אופני הרים | 4 תגובות

מעלית לעבר

אנחנו היינו אנשי השפלה. סבא וסבתא גרו רחוק וגבוה, בירושלים.  הנסיעה אל סבא וסבתא התחילה בכביש הישן שהתפתל דרך לטרון וצומת נחשון עד שער הגיא. משם נפתחה דרך אל עולם של מעלה – עולם של הרים וחורשות ואוויר צלול. אני בן עשר, המדינה בת שש עשרה, ואת מרכז ירושלים חותכת חומת הפרדה גדולה ומכוערת. ומאחורי החומה, צלפים יורים מדי פעם על הולכי רגל.

סבא וסבתא גרו בבית דירות עתיק בפינת הרחובות שמואל הנגיד ובצלאל. הבית, בן שלוש קומות, היה בנוי מאבן חול ירושלמית טיפוסית. הוא נראה לי תמיד בית ענק אך אינטימי. ואמנם, הייחוד הארכיטקטוני שלו נבע מכך שהוא היה בית פינתי ומעוגל, בעל סילואטה קמורה ומרפסות מעגליות שאצלו עליו אופי אורגני ואנושי.

הדירה של סבא וסבתא, בקומה השלישית, הייתה מקדש של חום ומשפחתיות. כדי להגיע לשם היית נכנס מהרחוב דרך גרם מדרגות ומשם אל לובי קטן ומעלית. אח! המעלית! המעלית של סבא וסבתא הייתה ספונה כולה בפנלים של עץ ממורק שהדיף ריח נפלא של פוליטורה וגריז. לאחר שסגרת את דלת המעלית היה עליך להגיף דלת שנייה, פנימית, מעין סבכת ברזל שהתקפלה מעשה קסמים עד שננעלה בקליק משביע רצון שהעיד באופן ברור על תחילת הנסיעה למעלה.

מיד לאחר הכניסה לדירה היית מגיע להול שבקרב המשפחה שלנו נודע בכינויו "האולם". באולם זה, שגודלו כשלושה על ארבעה מטר, ניהל סבא מנחם את חצרו ביד רמה ובזרוע נטויה. הוא היה יושב זקוף, דמות קטנה וגאה, בראש שולחן עצום מימדים. ועל השולחן היו ערוכות כעשרים צלוחיות, שבכל אחת מהן נמצא איזה פרי, ירק, תרופה כלשהי, או זנב דבר מאכל כזה או אחר. סבתא לאה הייתה עומדת לשירותו של סבא, זריזה וקשובה לפקודתו הבאה. ואמנם, מידי פעם סבא היה מניף את ידו בתנועה מלכותית, מסייר עם אצבעו באוויר על פני שלל הצלוחיות, עד שנחה עליו דעתו והאצבע הייתה נעצרת ומורה על אחת מהן. סבתא הייתה חשה אל הצלוחית כחץ מקשת ומביאה אותה אל סבא בכוונה גדולה. וזה, בעיקום אף מסוים היה פורק את תכולת הצלוחית אל צלחתו ובהנהון ראש מורה לסבתא לשוב לעמדת ההמתנה שלה, עד משימת השיגור הבאה. הריקוד הזה היה מתרחש בדממה וביעילות, ואני, כילד, הייתי עוקב אחריו בעניין רב.

מאחורי סבא ניצבה כוננית עץ ממורקת שהאביזר הבולט ביותר בה היה מכשיר רדיו גדול ועתיק. כשסבא היה שומע משהו מעניין ברדיו, כמו למשל ששת הפיפסים שלפני החדשות, הוא היה מניף את אצבעו כלפי מעלה בתנועת הס ומכווץ את עיניו בהבעה מלאת קשב. כל הנוכחים באולם היו נכנסים לקיפאון מוחלט, ולא היו מעיזים לזוז עד שהורדת האצבע המונפת הייתה מסמנת שניתן לחזור לשיגרה.

את האוטוריטה הזאת השליט מנחם-רפאל כהן ללא שום אמצעי הפחדה או איום כלשהם. להיפך, סבא היה אדם חם ומאיר פנים. יחד עם זאת, הוא היה פטריארך טבעי בעל כריזמה מזרחית חזקה, והוא שלט בממלכה הקטנה שלו ללא מצרים. אורח שהזדמן אל הממלכה הזאת הרגיש רצוי ואהוב, והתמסר ברצון אל מערכת המנהגים והחוקים שקיבלו על עצמם יושבי האולם.

מול סבא, בצידו השני של האולם, היה ממוקם גרמופון גדול שמתחתיו ארגז מלא תקליטי 78. מדי פעם, סבא היה מניח בדחילו ורחימו תקליט על הפלטה, מוביל את המחט בזהירות אל מסלולה, וכל הנוכחים באולם היו מאזינים למוזיקה בשקט ובכוונה גדולה. לעיתים אחרות סבא היה שולף קופסת קרטון עם רפרודוקציות של יצירות אמנות חשובות, ויושבי האולם היו מעבירים אותן מיד ליד בהנאה. ולעיתים אחרות, סבא היה מקריא לנו מסיפורי שלום עליכם, ורוח טובה ומבודחת הייתה שורה על האולם.

מן האולם הובילה דלת – סגורה בדרך כלל — אל חדר האורחים, שהיה עמוס כונניות ספרים בעברית, ערבית, יידיש, אנגלית וצרפתית. הכניסה אל חדר האורחים והשהייה בו הייתה אירוע מיוחד שנסוכה עליו חגיגיות וסקרנות. בניגוד לאולם, שהיה מרחב ציבורי, חדר האורחים היה קודש הקודשים של סבא. כאן הוא קרא, כתב, תירגם, אסף ציטטות, והעתיק ספרים רבים במו ידיו (סבא מעולם לא למד באוניברסיטה, כי מגיל שש עשרה הוא עבד קשה לפרנסתו; אבל הוא היה תלמיד חכם ומלומד גדול). מחדר האורחים ניתן היה לצאת אל המרפסת המעוגלת, ומשם להשקיף אל החצר של בית ספר בצלאל ואל הצריף בו התגורר אז נשיא המדינה, יצחק בן-צבי.

לאולם הייתה דלת נוספת שהובילה אל הממלכה של סבתא – חדר התפירה. בחדר זה היו ארונות גדולים ובהם טמונים אוצרות רבים כגון קופסאות פח מצוירות, כפתורים צבעוניים, סלילי חוטים, כלי בית שונים – עולם ומלואו. אבל  האטרקציה העיקרית, שניצבה במרכז החדר, הייתה מכונת תפירה מיתולוגית עליה סבתא הייתה עושה נפלאות. מכונת התפירה הזאת הייתה מלאכת מחשבת שחורה ונוצצת מבית היוצר של חברת Singer. היא הייתה מבוססת על מערכת מורכבת של תמסורות ורצועות מחוברות אל גלגל הינע אותו סבתא הייתה מניעה ברגלה. התנועה השקטה הזאת, שהייתה עולה ויורדת בכל פעם שסבתא עשתה תפר, יצרה רעש ריתמי נעים ומרגיע שהקרין תחושה נפלאה של חום ורוך.

אם היית יוצא מהממלכה של סבתא חזרה לאולם ופונה שמאלה, היית מגיע אל החדר של דודה מריים, שהיה עמוס במאות ספרי בלשים של אגטה כריסטי וג'ורג' סימנון. היום אני יודע שמריים הייתה רווקה מבוגרת, מקור לדאגה לסבא וסבתא, ושחייה היו מן הסתם קשים ומרים. אבל הזיכרון שלי ממריים הוא של אשה חביבה ומאירת פנים. היא לא ידעה מה בדיוק לעשות איתנו, הילדים, אבל פניה הקרינו אהבה ותמימות.

אם היית חוזר לאולם, חולף על פני החדר של סבתא ופונה ימינה ליד הגרמופון, היית מגיע לאגף המיסתורי ביותר בדירה, שהיה ידוע בכינויו "החדר של הדייר".  אל החדר של הדייר הוביל מסדרון ארוך ואפלולי שהיה מחוץ לתחום. למותר לציין שפעמים רבות התפלחתי למסדרון הזה וניסיתי להציץ לחדרו של הדייר, אך הדלת הייתה תמיד נעולה. מי היה הדייר, ואם היה בכלל דייר, ואיך נראה החדר שלו – אלה הן שאלות פתוחות שעד היום הזה נותרו ללא מענה.

במקום לפנות אל המסדרון של הדייר יכולת לפתוח מהאולם דלת נוספת – אחרונה בסיפורנו – שהובילה אל חדר השינה של סבא וסבתא.  החדר הזה, נעים ואינטימי, זכור לי בעיקר מהתקופה שבה סבא היה מרותק חולה למיטתו. בביקורים האלה האולם היה עומד בשממונו, והחצר עליה סבא מלך ביד רמה נדדה יחד איתו אל חדר השינה. ושם, כרגיל, היינו מוצאים את סבתא, טורחת למלא את כל בקשותיו וגחמותיו של סבא. בתקופה הזאת סבא נטה למות. אבל תמיד כשנכנסת לחדר השינה, שמן הסתם היה מלא כאב וחרדה, הייתה נשפכת על פניהם של סבא וסבתא נהרה גדולה והיית מרגיש מיד רצוי ואהוב, כאילו עולם כמנהגו נוהג.

לפני עשרים שנה, שנים לאחר מותם של סבא וסבתא, מצאתי את עצמי בפינת הרחובות שמואל הנגיד ובצלאל. נכנסתי לבניין, פתחתי את דלת המעלית, ועמדתי בה מספר דקות, מסניף את ריח העץ הנפלא שהציף אותי בנחשול אדיר של זיכרונות וגעגועים. כעשר שנים לאחר מכן ביקרתי שוב בבניין, וגיליתי להוותי שהמעלית הוחלפה בקרון אלומיניום נוצץ וסתמי.

היום אני יודע שהדירה של סבא מנחם וסבתא לאה הייתה קן של אהבה גדולה ונואשת. סבא וסבתא, באמצעים דלים ובעשר אצבעות, יצרו בקן הזה תרבות שלמה בזעיר אנפין, של אמנות, מוזיקה, וספרות.  הם עבדו קשה כל ימי חייהם, ומה שנתן להם כוח להמשיך היה הרמוניה של חיי נישואים נפלאים, גאווה אין קץ בילדיהם, ואהבה גדולה אל הנכדים והנינים. האהבה הזאת מפכה בי עד היום.

פורסם בקטגוריה רשימות שונות | 2 תגובות

אל עין עקב עם האופניים על הגב


תיאור המסלול נראה מבטיח: "טיול שיש בו אתגר, נוף, טבע והיסטוריה, ואין דרך לטיילו פרט לאופני הרים. ממרגלות עבדת יוצאים מזרחה וחוצים את נחל דבשון בדרך אל פנינת הטיול — נחל עקב. רוכבים אל עין עקב ואחרי שכשוך בבריכה מטפסים במעלה עקב, חוצים את רמת עובדת, יורדים אל נחל צין, ומטפסים למדרשת שדה בוקר. מתאים לרוכבי הרים מנוסים המוכנים שמדי פעם האופניים ירכבו עליהם, ולא להיפך". התיאור הוא חלק מקבוצת הפקודות השבועית של רפי, שהפעם כוללת גם הוראה להביא בגדי ים. אני קורא את הטקסט החביב והקיצי של רפי בתערובת של ייאוש ותקווה, מציץ מהחלון החוצה אל מזג אוויר מחורבן ומהרהר נוגות במה שצפוי לנו בנחל עקב עוד 48 שעות. אבל, אלת המזל עומדת לצידנו: אחרי שבוע של גשם מגיע יום חמישי שטוף שמש ואחריו יום שישי אביבי – תנאים מושלמים לרכיבה מדברית.

יום שישי, שש בבקר, כביש שש. טנדר מאובק שועט דרומה עם ארבעה זוגות אופניים קשורים בארגז וארבעה רוכבים בקבינה מלהגים על דא ועל הא ומעבירים בינהם תרמוס עם תה מהביל. מבית קמה ואילך הנגב מתחיל להפעיל עלינו את קסמיו, ואנחנו משתתקים ומנסים להכיל את הנוף. שדות כותנה ירוקים משתרעים מאופק לאופק, וביניהם גבעות חשופות מכוסות פלומת ירק טרייה, עם גמל או חמור מלחכים עשב פה ושם. הכל ירוק ורך ומזמין. ואצלנו בטנדר רפי לומד ציר, אבי מהמהם עם פוליקר ברקע, וגילי ואני מכורבלים על הספסל האחורי. הכל פיקס וזורם עשר לטיול אדיר ברמת עובדת – אושר צרוף וציפייה דרוכה ותקווה שהגוף לא יכזיב והמחשבות הרגילות על כמה זמן תוכל עוד לעשות את זה.

מגיעים למדרשת שדה בוקר, נפגשים עם הירושלמים ויוצאים לדרך. על ההתחלה פוגשים עדר של עשרות יעלים מסתובבים בר בשטח, עם מספר זכרים ענקיים עם קרניים מסתלסלות. אנחנו מצלמים בהתרגשות והם מחזירים אלינו מבטים אדישים – פתיחת טיול מלהיבה. מדוושים שמונה קילומטר דרומה ולמרגלות מצוק עובדת פונים מזרחה בשביל מטושטש ומתחילים במסע הרפתקני אל נחל עקב. הפתיחה רגועה למדי: מתגלגלים בכיף בין גבעות קירטון ונהנים מהנוף שמתחיל להיפתח מערבה לכיוון עין עבדת. הואדיות מסומנים במאות טרסות, סכרים, בארות ושרידי ציביליזציה נבאטית קדומה – פסיפס מרשים של התמודדות אינטנסיבית עם תנאי טבע קשים ביותר. אנחנו רוכבים בלב העורף החקלאי של העיר עובדת, ולא קשה לדמיין את המקום השומם הזה שוקק חיים והומה פעילות אנושית.

כבר שעתיים לא ראינו נפש חייה, אבל פתאום צץ משום-מקום עדר גמלים ורועה בדואי זקן שרץ על הגבעות וצועק עליהם כמו מ"מ בתרגיל מחלקה של גולני. החבורה ממשיכה קדימה ואני נשאר לקשקש עם הרועה. החלטה טובה – הוא נראה בדיוק כמו אברהם אבינו. עטוי גלימה כחולה יפהפיה, ראש פנטסטי עם מצח גבוה מעל זוג עיניים חודרות וערניות. הוא ממשש את חולצת הלייקרה שלי ומתעניין בפליאה אם לא קר לי ברוח. אני ממלמל משהו על זה שרפי אמר להביא בגדי ים, מבקש רשות לצלם אותו, שוקראן ומרחאבה, וממשיך הלאה אל הקבוצה שמחכה לי בערוץ הואדי.

מטפסים בשביל טרשים תלול ועקלתון אל קו הרכס שבשיאו מתגלה פנורמה אדירה של נוף ירחי צפונה. ליד מצוק שנקרא סלע הכלבים פונים מזרחה וגולשים בין שיחי חצבים בשרניים ליובל של נחל עקב. מעלינו מתחיל לחוג זוג נשרים, כל אחד עם מוטת כנפיים של שלושה מטר — אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. ואמנם, היובל התמים מתפתח במהירות לנקיק עמוק, והירידה לערוץ הופכת לגלישת צוקים עם אופניים על הגב. החניך המצטיין הוא ללא ספק רפי, שמצליח לדלג על הסלעים עם נעלי בלט מהודרות אותן רכש במחיר מיוחד בחנות בפראג, שם לא שמעו כנראה על נחל עקב. מזל שהוא לא הביא נעלי עקב. בינתיים מלמעלה מחזה מרהיב: אל זוג הנשרים הצטרפו עוד כעשרים פריטים; נראה כאילו כל אוכלוסיית הנשרים של הנגב הגיעה לצפות בנו בסקרנות.

מגיעים לעין עקב עליון: עיקול חד בקניון חצוב בין קירות סלע מקושטים באלפי פסלים. ולמטה, נחל מפכה מים מאחורי חומה צפופה של קני סוף גבוהים שנעים ברוח באוושה מהפנטת. אנחנו נצמדים בטעות לגדה המערבית של הערוץ, ואחרי כמאה מטר נתקעים בחומת סלע ומחליטים לעבור לגדה השנייה. אני מפלס דרך בקושי בסבך הסופים כאשר רפי מאחורי בצעדי ריקוד עם הנעליים. בגדה השנייה עולים על מדף סלע מנוקד בשלוליות מים מרצדות אור ורוכבים באושר מוחלט לאורך הערוץ.

הרכיבה קשה וטכנית ומחייבת ריכוז מוחלט. זה לא פשוט, כי אנחנו נמצאים באחת הפינות הכי יפות בעולם. נוף ראשוני ובודד של מצוקי ענק ופסלי סלע פראיים ושמיים כל כך כחולים שכואב להסתכל עליהם. אבל מקרוב, המדבר משדר אינטימיות ורוך ועדנה: פרח אמיץ בוקע מחריץ בסלע, תכשיט גאולוגי מנצנץ במי השיטפון האחרון, חומט קופא לרגע ונעלם אל מעבה האדמה. אנחנו רוכבים בשתיקה ומחליפים חיוכים, מפחדים לדבר מרוב כבוד לטבע.

עוצרים להפסקת קפה. נדב מפתיע עם כלי מלא פסטה עם טונה ופטריות שאנחנו מעבירים מיד ליד בהנאה. מחליפים כמה מילים של השתאות מהנוף, עולים על האופניים, וממשיכים לדווש על מדף הסלע לאורך המתווה המרתק של נחל עקב. אחרי שני קילומטר הקניון העליון נפתח לגיא רחב ידיים עם פיתול מונומטלי מערבה. פתאום, הערוץ צולל באבחה אחת לתוך מפל של שלושים מטר שנשפך לבריכה מלאה מים צלולים ומשם לנקיק עצום ומרשים – עין עקב תחתון. מחזה מלא הוד: נראה כאילו כל הנוף נפל עשרות מטרים למטה, ואנו עומדים על שפת הנפילה הזאת וצופים בה בפליאה.

עולים על האופניים ומתחילים לטפס במעלה עקב על שלוחה מרשימה שתוחמת את הקניון מדרום. העלייה תלולה ומתפתלת ובשיאה רכיבה מפחידה למדי על שפת המפל האדיר של נחל דבשון. בקו פרשת המים מצטרף לקבוצה עדר יעלים שדוהר לידנו. לפתע מתגלה הרכס של מדרשת שדה בוקר – הושט היד וגע בו. אבל בינינו לבין נקודת הסיום מפריד עוד פרט קטן: גרנד קניון זוטא ושמו נחל צין. לאחר תצפית על הנחל אנחנו מצליחים לפספס את השביל המתוכנן, מאלתרים מסלול ירידה מאד לא מוצלח, ומתגלגלים איכשהו במורדות המצוק אל אפיק הנחל. מתחברים לכביש ומקנחים בעלייה תלולה על הסרפנטינות מהנחל למדרשה. מגיעים למכוניות על הנשימה האחרונה עם חיוך גדול על הפנים. טיול ענק באיזור עלום ופראי שמשאיר טעם של עוד ועוד.

פורסם בקטגוריה רשימות שונות | 2 תגובות