איך בונים מסלול

תכנון מסלול לרכיבת אופני הרים היא אמנות מורכבת שצריכה לקחת בחשבון מספר אילוצים אזוטרים. נתוני הפתיחה הטיפוסיים הם כדלקמן: 3-6 שעות רכיבה, 20-50 ק"מ בשטח, 500-1500 מטר טיפוס אנכי מצטבר, 3-4 ליטר מי שתייה על הגב, זמן יציאה על האופניים שבע בבקר, תחילת וסיום מסלול בנקודה נגישה לרכב במרחק שעה-שעתיים נסיעה מאיזור המרכז.

כדאי שהמסלול יהיה מעגלי. מסלול לא-מעגלי מותיר הרגשה של חוסר שלמות: תמיד נשאר איזה תא שטח לא פתור ותחושה של פספוס. שלא לדבר על הבלגן של הקפצת נהגים ומכוניות שנוסעות לפה ולשם ורוכבים מותשים שמחכים בחור נידח שיבואו לאסוף אותם – סיוט. לעומת זאת, במסלול מעגלי יוצאים וחוזרים לאותה נקודה. ולכן, אחרי כל הפסגות עליהן טיפסת והואדיות אליהם גלשת, בסוף הרכיבה אתה מוצא עצמך עולה ויורד אפס מטרים. האפס הזה מגלם שלמות ויופי אסתטי, כמו פתרון מדויק של משוואה פרועה. בכלל, רכיבת אופני הרים היא שילוב ייחודי של דיוק ואילתור, זהירות ופראות, תכנון והרפתקה.

בימי הקיץ החמים, מסלול טוב חייב להיות בנוי כך שרוב העליות המסיביות יסתיימו בשעתיים הראשונות של הרכיבה, עד תשע בבקר. רצוי שהטיפוס לא יהיה חשוף לכיוון השמש, ושהוא יתנהל ברובו בדרכי יער ובחורשות מוצלות. כשאנשים שומעים שיצאתי לרכיבה הררית בחום של 35 מעלות הם חושבים שאני מטורף. הם לא יודעים שבשעות הבוקר המוקדמות חמוקי הכרמל קרירים ונעימים וכל ההר נופת צופים. מטפסים בשבילי יער צרים ומוצלים בטמפרטורה נוחה ובאושר מוחלט; ענפים ושיחים מקשתים את השביל וכשהגוף והקסדה מפלסים בהם דרך אתה מקבל מקלחת של אגלי טל צלולים מבושמים באניס ורוזמרין. ואם תכננת את המסלול כהלכה, אתה כמעט לא רואה שמש עד אמצע הרכיבה. למשל, אם מתחילים בטיפוס מאלייקים למוחרקה, אזי העלייה כל כך תלולה שהשמש מסתתרת מאחורי השלוחה. או, אם התחלת בבית אורן וגלשת לגן הסלעים של נחל כלח, אתה מוצא עצמך רוכב במנהרה קרירה וירוקה, אפוף באדים טמירים שעולים ממעמקי הוואדי. וכך יוצא שקטעי המסלול הקשים עוברים במזג אוויר נעים ומלטף ללא שום קשר לטמפרטורה הרשמית של יום הרכיבה.

כי אם בנית אותו נכון, כשהשמש מטפסת לזניט אתה כבר בסוף הקטע הקשה של המסלול, כשכל העליות המפרכות מאחוריך. מה שנשאר זה לגלוש חזרה לנקודת הסיום – ירידה שיכולה להימשך שעתיים שלוש של הנאה צרופה. הרוח העצמית שהאופניים מייצרות מענגת אפילו בימים החמים ביותר. לכן אין יום וטמפרטורה שאי אפשר לרכוב בהם – הכל תלוי בתכנון המסלול.

מסלול מוצלח רצוי שיהיה מגוון. עליות שמוציאות את הנשמה וירידות שמגעישות את האדרנלין; דרכים נוחות מחד ושבילי יער צרים ("סינגלים") מאידך; שיפועים סמויים שדוהרים בהם ומדרגות סלע שזורמים איתן; נופים גדולים ופנורמות אדירות ולצידם מעיינות ובוסתנים ופינות אינטימיות. וחשוב שבאמצע המסלול תהייה נקודת חמד שמזמינה להוציא את הגאזייה מהתרמיל ולעשות הפסקת קפה. הנקודה הזאת צריכה להיות גבוהה, מוצלת, ברוכת בריזה ומוגנת מרוח, עם מדרון נכון שאפשר לרבוץ עליו ונוף מהמם שעושה לבכות. לא ארחיב עוד על הפסקת הקפה כי הנושא מחייב רשימה נפרדת.

ועוד לא אמרנו כלום על המסלול עצמו: איך מגיעים מנקודה x לנקודה y? אם מופיעה במפה דרך עם סימון שבילים, אזי בסבירות גבוהה אפשר לבנות על זה. אבל אם מדובר בדרך לא מסומנת או בשביל עיזים, זה הימור. לפעמים אפשר לרכוב אותו, כמו הסינגל המופלא מהר שוקף במורד נחל רקית, ולפעמים הוא בלתי רכיב, כמו הערוץ התחתון של נחל ספונים (שניהם מסומנים במפה באותו אופן: שביל עיזים). ככלל, כל תוואי שטח עביר לאופני הרים, וגם את הערוץ של נחל ספונים טיפסתי פעם עם האופניים על הגב, אבל לא מומלץ לעשות זאת עם אנשים שאתה רוצה שימשיכו להיות חברים שלך. לכן הרבה רוכבים מתייעצים עם ספרי אופניים ואתרי אינטרנט ומבססים את הרכיבה על מסלול מתועד שמישהו אחר כבר עשה. שלא לדבר על אנשי ה GPS שפשוט מורידים קובצי מסלולים מהרשת ונוסעים בשטח על עיוור – לאורך כל הרכיבה אין להם מושג ירוק איפה הם נמצאים. ויש גם רוכבים כמו רפי ואלון, שהם גם נווטים משובחים וגם נעזרים ב GPS.

השיטה שלי אחרת לגמרי. אני תמיד מתחיל עם מפת 50,000 שאני מבלה איתה בבית שעות וקורא אותה כמו ספר מתח. ישראל מכוסה ע"י כעשרים מפות כאלה אבל הרוב המכריע של הרכיבות בארץ מתרחש בשתיים מהן: "כרמל" ו "מבואות ירושלים". אני בוחר משבצת של 20 על 20 ק"מ באיזור המסלול ומתחיל ללמוד איך היא בנויה. נחלים עיקריים ושלוחות שולטות; קווי מתח גבוה, כבישים ונקודות ציון בולטות; זה הבסיס. ואז מתחילים לבנות את המסלול. האילוץ העיקרי הוא מסלול מעגלי באורך סביר שעולה בהתחלה ויורד בסוף. אילוץ נוסף הוא נקודת התחלה וסיום שקל להגיע אליה עם רכב ושאפשר לחנות בה מספר שעות ללא חשש, כמו תחנת דלק או חניון פארק. אחרי שאני פותר את הסוגיות האלה אני מתחיל לחפש אטרקציות: דרך נוף שמתנהלת על קו גובה מעל מצוק דרמטי, שביל עיזים מבטיח, טיפוס לאוכף (אני מת על אוכפים, לא יודע למה), זיגזוג מעניין במדרון שלוחה, מעיינות, מיצפים, בורות מים, דברים כאלה. אני אף פעם לא מסמן את המסלול על המפה כי אני לא מרגיש מחויב לרכוב אותו. המחויבות שלי היא למשבצת.

ואז אני מעמיס את האופניים על הרכב, בדרך כלל עם חבר-רוכב נוסף, ויוצא לבדוק איך העניינים נראים בשטח. מה שחשוב ברכיבות הסיור האלה זה להיות פתוח לברבורים. להתברבר עם קבוצת רוכבים זה מלחיץ, כי זה יוצר תחושה של חרדה: "כנראה שאין לו מושג לאן הוא לוקח אותנו" (נכון, אז מה). אבל אם אתה רוכב עם ראש טוב שלא אכפת לו להתברבר, יש הרגשת שחרור עילאית. מתחילים לנוע על המסלול המתוכנן אבל השטח תמיד צופן הפתעות. מסתבר שבמקום לפנות ימינה במזלג הואדיות השביל שמאלה נראה יותר מבטיח. אז פונים שמאלה, רוכבים רבע שעה ופתאום הדרך מתמוססת לשביל מהוה על טרסה מלאת טרשים. חוזרים למזלג ולוקחים בכל זאת ימינה. בהתחלה הכל בסדר אבל פתאום הדרך נחסמת בדיר עיזים מגודר עם מאהל בדואי. וכן הלאה וכן הלאה. בכל צומת שבילים ומזלג ואדיות עוצרים להתייעצות נינוחה איך להמשיך. אין לחץ. מצפינים את המפה ומרימים זרד מהאדמה ומשרטטים מסלולים אפשריים. הידיים מבריקות מקוקטיל של זיעה, שמן ודם, הרגליים שרוטות וחבולות, העיניים שרופות ממלח, אבל הפנים מחייכות והמוח מפוקס כמו קרן לייזר.

 

אלה הימים הכי יפים בחיים. אני כל כך מחובר לגוף ולשטח שאני לא רוצה שזה יגמר. אני מרגיש כמו מגלה ארצות בזעיר אנפין. ואמנם, בנוסף לאינספור פינות חמד עלומות, מזדמן לי מדי פעם לגלות מעברים נסתרים למחוזות חדשים. למשל, אם אתה נמצא במעמקי נחל אורן ממזרח לכביש שמטפס לקיבוץ ומעוניין להגיע אל רכס מתלה שמתנוסס ממערב לכביש, יש לך בעייה: בינך ובין הרכס מפריד צוק אדיר, חביב על גולשי סנפלינג, ובראשו אתר ששמו "מחצבות קדומים". מעט רוכבי אופניים יודעים שלמרגלות המצוק הזה, מאחורי טחנת הקמח העתיקה, מטפס לפסגה שביל צר ועקלקל. רוב הרוכבים חולפים על פניו בסערה, כי זה מה שהמסלול שלהם מכתיב להם לעשות. אף אחד לא חושב לפנות למעלה, כי זה באמת נראה מוזר לעלות עם האופניים על צוק שמטפסי הרים מתאמנים עליו. אז מה? אני שואל. זה שהשביל בלתי רכיב לא אומר שאי אפשר להשתמש בו. ואמנם, אחרי כמה בולדרים השביל נהייה סביר בהחלט. שמים את האופניים על הגב, מטפסים קצת ברגל, והוקוס פוקוס – הבעייה נפתרה ואפשר להמשיך לרכוב אל רכס מתלה. יש חיבורים רגליים דומים בין נחל פרצים לנחל סדום, בין נחל שורק לירושלים (ליפתא), ועוד ועוד: עליות לא רכיבות שבחצי שעה מאמץ יוצרות חיבורים מפתיעים ופוריים.

הקטעים הלא רכיבים האלה פותחים המון אפשרויות חדשות, כי הם חוליות נסתרות שמחברות תאי שטח שלא מקובל לרכוב אותם באותו מסלול. בכלל, אם אתה מחליט מראש שהמסלול יכלול כמה קטעים קשים או בלתי רכיבים בעליל, מובטח לך שתגיע לכל מיני שכיות חמדה ששמורות רק ליודעי חן. דוגמא נוספת היא השלוחה מדרום למוחרקה. כל המסלולים המתועדים באיזור מבוססים על טיפוס למנזר מיוקנעם ו/או שימוש בדרך נוף כרמל. מעטים מעלים על דעתם שאפשר לטפס לקו הרכס גם מצומת אלייקים, לאורך נחל רקפת. למה? כי הטיפוס בשלוחה לאורך נחל רקפת תחתון כולל קטע קצר של עלייה מזעזעת, והטיפוס בתוך הערוץ העילי של הנחל מתחיל בקטע סבוך ומאיים. אבל, הפתעה: הקטע הקשה נגמר אחרי מאתיים מטר, ואחרי שאתה משתחרר ממנו התוואי נהייה רכיב והופך לאחד הסינגלים התנ"כיים הכי יפים בארץ. המעז זוכה. אם לא תנסה לא תדע.

שתי תכונות שהופכות מסלול טוב למסלול גדול הן טוטאליות וספיראליות. למשל, אם אתה רוכב בכרמל המערבי, אפשר לבנות מסלול מונומנטלי שמאפשר לצפות על מפרץ חיפה מצפון, מישור החוף מדרום, עתלית ממערב, ועמק יזרעאל ממזרח – שלמות מעגלית שמובילה לאורגזמה טופוגרפית חזקה. הפטנט הוא לחתור לקו פרשת מים, כמו למשל כביש האוניברסיטה – עוספייה, ומשם לחפש מסלול שמזגזג בין שני צידי השלוחה ומאפשר תצפיות לשני הכיוונים שלה. דבר נוסף שמוסיף לרכיבה נופך של שלמות הוא היכולת לצפות בחצי השני של המסלול בקטעי רכיבה אותם עשית בחלקו הראשון. למשל, אחרי שמסיימים את הסינגלים של שווצריה הקטנה ומגיעים לחורשת הארבעים, אפשר לטפס לאנטנה ומשם לרדת דרך מערכת סינגלים נוספת לכיוון צומת דמון. היופי בקטע הגבוה הזה – מלבד עצי הקטלב המהממים שמקשטים אותו – הוא תצפית פנורמית לכיוון הנקיק של נחל כלח. אתה יושב על קרן סלע על קו רכס, צופה אל הדרך שמתפתלת הרחק למטה בין מצוקי הנחל האדירים, ומתקשה להאמין שרק לפני שעתיים טיפסת עליה עם האופניים.

 

 

הבקתה של טורו ליד Walden Pond

נחמד לגלות עולמות חדשים במרחק שעה נסיעה מהבית, בסגנון H. D. Thoreau. טורו היה אדם פשוט, מורה שגר בעיירה קונקורד ליד בוסטון. בשנת 1845 הוא עזב את ביתו ובנה לעצמו בקתת עץ ליד אגם שנקרא Walden Pond, בלב היערות שמקיפים את האיזור. הוא חי בבקתה הזאת בבידוד כמעט מוחלט משך שנתיים, וכתב ספר נפלא על התמודדות עם קשיים והסתפקות במועט. הספר הפך לאחת המסות הגדולות ביותר שנכתבו על אינדיבדואליזם וחיים בטבע, והבקתה של טורו ניצבת עד היום ליד האגם שהוא הנציח. לפני שנתיים עליתי אליה לרגל, בטיול אופניים מבוסטון עם בני גדעון ועם הספר הקטן של טורו בתוך תרמיל הגב. האיזור היה נטוש ובודד, השמש ריצדה זהרורים על פני המים, והחוויה של קריאת מספר עמודים מהספר על גדת האגם הייתה משכרת. טורו גילה עולם שלם ומסעיר במרחק מספר קילומטרים מביתו, וכך בדיוק אני מרגיש ברכיבות שלי בכרמל, ברמות מנשה, בהרי ירושלים, במדבר יהודה.

בכל אחד מהאיזורים הללו יש עשרות מסלולים מתועדים בספרים ובאינטרנט, ועל כל מסלול כזה יש אינספור הערות וצילומים וטוקבקים. במקום ללכת לאיבוד בתוך המלל האינסופי הזה, אפשר לקחת מפה ליד ולבנות מסלול משלך. מצחיק לקרוא למסלולים האלה "שלי", כי מן הסתם רבים רכבו אותם לפני, או לפחות קטעים מהם. אבל, כשאני מוביל קבוצה על מסלול שבניתי בדם יזע ודמעות, ואחד הרוכבים מקליט את המסלול בקלילות בלתי נסבלת על ה GPS שלו, אני מרגיש תחושה של אובדן. הייתי רוצה שהמסלולים האלה יישארו רק שלי, ושבכל פעם שקבוצה תרצה לרכוב אותם, הם יצטרכו להזמין אותי להצטרף אליהם. אבל, בעצם, מה אכפת לי. אני תמיד יכול לעלות על האופניים ולרכב לשם בלי הזמנה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה רשימות שונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על איך בונים מסלול

  1. קורא הגיב:

    עושה חשק לעלות עכשיו על האופניים להתענג על הירח
    ההולך ומתמלא . .
    מה שמו של הספר שהזכרת ? ?

  2. מיכל הגיב:

    מעורר הערצה (ורצון גדול… – איך לא. כמו ספר הריצה העתיק של ג'יימס פ. פיקס, שכמה שהוא אנכרוניסטי ובלתי עדכני, הוא בכ"ז ניחן ביכולת להעביר את החיידק, ואם קוראים בו יותר מעשר דקות ברציפות, הדבר היחיד שמתחשק לעשות הוא לרוץ).

    למדתי הרבה מהפוסט הזה, ומן הסתם אשוב ואקרא בו בעתיד, ורק מקווה שהוא יהפוך לרלוונטי.

    תודה רבה 🙂

  3. אביגיל הגיב:

    צולמה התמונה האחרונה?

  4. שמעון הגיב:

    הספר הוא Walden. הקניון עליו אני משקיף הוא נחל נטפים בהרי אילת, ליד הגבול עם מצרים.

  5. אלירן הגיב:

    כיף לקרוא את הפוסטים שאתה כותב. מאוד התחברתי והזדהיתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s