חרמון: הפרד ומשול

הבעיה עם הטיפוס לחרמון היא שאיך שלא מסתכלים על זה, צריך להגיע למעלה. זה כל הרעיון. 60 ק"מ רכיבה, 2,000 מטר טיפוס. וכשאתה יוצא עם האופניים מקיבוץ דפנה ומתחיל לטפס על מורדות רמת הגולן, אתה משתדל לא להביט חצי שמאלה כי מה שנמצא שם זאת שרשרת הרים אדירה שנראית קרובה בערך כמו גלוייה משוויץ. ובפינה השמאלית העליונה של הגלוייה, מתחת ענן קטן, מנצנצים שני פסי שלג רחוקים. וכמה שאתה לא מנסה, ממש קשה לדמיין את עצמך עומד ליד השלג הזה עם האופניים שלך. היום.

ברכיבת שטח נורמלית יש עליות, ירידות, וקטעים רגועים כאלה ואחרים. ואילו בטיפוס על החרמון רוכבים ארבעים ק"מ בעלייה נטו בלי הפסקות. כל רוכב בקבוצה מתמודד עם הסיוט הזה בדרך שלו. השיטה שלי היא לחלק את המסלול לקטעים ולחשוב על כל קטע בנפרד, כאילו אלה שאחריו כלל לא קיימים. מקיבוץ דפנה צריך לטפס על מורדות הרמה עד תל פאחר. עלייה תלולה אבל אכלנו כמוה כבר מאות. מתל פאחר לכפר עין פיט גם תלול, אבל יפה. אחר כך טיפוס מפרך לאורך הערוץ של נחל סער עד עין-קנייה ומשם אירוע קרדיולוגי קצר ותמציתי עד מסעדה. לא נורא. עד כאן זה נראה פחות או יותר כמו רכיבה רגילה של יום ששי. טוב, מה נשאר לנו? לא הרבה. ממסעדה למג'דל שאמס זה אמנם טיפוס ידוע לשמצה אבל בראש שלי זה שייך לחצי השני של הרכיבה שבאופן מנטלי הצלחתי להפריד לחלוטין מהחצי הראשון. וממג'דל שאמס … טוב, אם נצליח להגיע עד שם אין סיכוי שבעולם שלא נגיע גם לאתר הסקי. כולו עשרה ק"מ כביש. נכון שיש גם טיפוס קטן של 500 מטר גובה, אבל אז כבר נריח את הפסגה ונרכוב על אדרנלין נקי ומצב הגוף הקשיש והמתפרק יפסיק להיות רלבנטי. בקיצור, קטן עלינו.

הטיפוס לתל פאחר תלול ומעצבן והאופניים מתחפרות בדרדרת. עשינו בערך שמינית מהדרך והרוכבים מכונסים בתוך עצמם, שקועים במחשבות. החרמון זה לא צחוק. אבל יש הרגשה שכבר שנים אנחנו בונים את עצמנו לאתגר הזה, ואם לא עכשיו אימתי. כבר כמה שבועות אנחנו מדברים על החרמון עם ברק בעיניים ונשיכת שפתיים עצבנית. האמת, לא ברור אם נצליח לעשות את זה. כל כך הרבה דברים יכולים לקרות ברכיבה כזאת: בירבורים, פציעות, תקלות טכניות, מחסומים, בעיות בטחוניות, מזג אוויר הפכפך – כל מיני צרות שאין זמן להתעסק איתן כי יש עשר שעות לגעת בפסגה ולחזור למטה לפני החושך. אז עכשיו רגע האמת.

לצפון הגענו לפני יומיים, והתנחלנו בצימר של סימה ברמות נפתלי. ביום הראשון טיפסנו מאיילת השחר לרמת דלתון, ומשם התגלגלנו חזרה לעמק החולה דרך נחל דישון. ארבעים ק"מ של רכיבה הררית קשה לחימום המנועים לקראת היום הגדול שיבוא אחריו. בערב אכלנו ארוחת פסטה ויין ושרנו את השירים שלנו וצחקנו את הצחוקים שלנו ודיברנו קצת על ההר ועל מה שצפוי לנו מחר.

לקראת חצות התחילה סערת אימים שהקפיצה את כולנו מהמיטות. הרוח שרקה ושאגה, כסאות הפלסטיק התחילו להתגלגל מצימר לצימר, ובגדי הרכיבה שתליתי לייבוש עפו לבינת ג'בל. טירוף המערכות נמשך כל הלילה, וכשעלה השחר מצאנו את עצמנו בתחילתו של יום מוזר ומבולגן. רוח חזקה, ענני אבק וחול, ראות אפס. הכל אפוף באובך צהבהב שיכול להתפתח גם לשרב וגם לגשם, ובפסגת החרמון בטח קר ורטוב. טוב, שרוולים קצרים ומעיל קל בתרמיל.

מתל פאחר נפתח נוף רך ואהוב לכיוון העמק. מזג האוויר התבהר והקיבוצים משובצים למטה כמו פרלינים בבונבוניירה ירוקה-חומה. הלב מתרחב מגובה הטיפוס עד כה ומתכווץ מהמחשבה שבקושי גירדנו את התחלת הרכיבה. מצטלמים ליד דגל ישראל שמתנופף בשיא המוצב וממשיכים לטפס. העלייה אל עין-פיט מחזירה אותי שלושים וחמש שנים אחורה. כפר סורי נטוש שמעלה זכרונות של רימונים וצרורות וצעקות טוהר טוהר. אבל היום אני מבחין לראשונה שעיי החורבות מכמירי הלב היו פעם כפר יפהפה. מדווש בין הריסות הבתים והזכרונות ומחליף מבטים עם אמיר ועם רפי שגם אצלם רמת הגולן צרובה עמוק וכואב. שלא לדבר על מירב ועל נטע שרוכבות איתנו וגם להן חשבון ארוך עם הרמה.

הטיפוס לאורך הערוץ היפהפה של נחל סער קשה ומרגש. אני נזכר בטיול המשפחתי לפני שנים באיזור המפל התחתון, שומר על הילדים ומדי פעם חוטף מבטים כמהים אל הכפר עין-קנייה ואל מבצר קלעת נמרוד שהשקיפו עלינו מקיני הנשרים שלהם. כבר אז חלמתי להגיע אליהם עם האופניים. להגיע ולהשאיר אותם הרחק מאחור בהמשך המסע למעלה, עד החרמון, עד שאי אפשר יותר.

הטיפוס מפרך אבל באמצע קורה נס: יונתן חוטף פנצ'ר, אז אפשר להשתרע ולנוח קצת עד שהוא יתקן אותו. מגיעים לסוף (תחילת) הנחל ולכפר מסעדה שם מקבל אותנו במאור פנים דרוזי נחמד. לוגמים בזריזות תה עם נענע, עולים על האופניים ומתחילים לטפס את העלייה המיתולוגית אל מג'דל שאמס. חמישה קילומטרים תלולים מלווים ברוח צד שהולכת ומתעצמת מרגע לרגע ומאיימת להעיף אותנו מהאופניים.

מסלול הרכיבה שרפי ואבי תכננו מתוחכם וערמומי. תוקפים את ההר בדרך ארוכה ועקלקלה. הולכים סביב סביב וכל הזמן עולים קצת ופתאום, בלי שההר מרגיש, מתנפלים עליו ומטפסים לפסגה. נקודת ההתקפה הסופית היא מרכז הכפר מג'דל שאמס, שם אנו עוצרים לכמה דקות כדי לכנס את כולם לקראת השלב האחרון.

ברגע מסויים מישהו עולה על האופניים ומתחיל לפדל, וכולם בלי הרבה טקס ממשיכים אחריו. יוצאים מהכפר, עוברים מחסום נטוש ומתחילים לטפס בתוך סופת חול לכיוון הפסגה. השעה שלוש אחר הצהריים, הציר ריק והרוח שורקת בטירוף. ופתאום אתה קולט שזה הולך לקרות ואתה הולך לעשות את זה. עכשיו כבר שום דבר לא יכול לעצור אותנו. הכל לפי התכנית. רק הרוח ממשיכה להכות בעוצמה אדירה ומרימה ענני אבק שמסמאים את העיניים שגם ככה עוורות מרוב זיעה. הראש כפוף בתוך הרוח, והעיניים מסתכלות בחוסר אמון על הרגליים שבוטשות בדוושות בטמטום מכני כמו שתי בוכנות שכבר מזמן לא מחוברות למוח. הגוף מרגיש חזק וחלול, עובד לפי איזה תכנית שאתה כבר לא שולט בה. מדי פעם מציצים הצידה ורואים בדל נוף פראי שמהבהב מבעד לסופת החול. אבל מייד מחזירים את המבט למרכז וממשיכים לטחון באושר מוחלט ובידיעה שאנחנו הולכים לעשות את זה. הגוף מזוכך וטהור, הראש מכוון לדבר אחד בלבד, והלב מלא בחבריך הרוכבים ובסלעים ובטרשים ובכל מה שמסביב. אפילו את החול והרוח אני מתחיל לחבב, מצטער שעוד מעט הכל יגמר.

ופתאום זה נגמר. מגיעים אל נקודת הסיום ברוח משתוללת ובקושי מצליחים לעמוד על הרגליים.  מתחבקים ומתנשקים ומנגבים דמעה. עשינו את זה. ארבעים ק"מ טיפוס רצוף, ארבע הפסקות של עשר דקות, בלי רכב ליווי, כל אחד סוחב את כל המים וכל מה שצריך על הגב. לא רע בשביל חבורת קשישים באמצע שנות החמישים.

עוד מעט חושך, וצריך לעוף למטה. אז עולים על האופניים ומתחילים את הטיסה הארוכה לעמק: מאתר הסקי אל מג'דל שאמס, נווה אטיב, גבעת האלונים, קלעת נמרוד, מפל סער, בניאס, דן, דפנה. עשרים קילומטר של ירידה מטורפת שאנחנו עושים בחצי שעה, טסים בתוך הסופה את כל מה שטיפסנו בשמונה השעות האחרונות. נחש של רוכבים מתפתל בין העיקולים כמו רכבת אקספרס מיומנת, כולם מחייכים ומבסוטים ומרגישים על גג העולם.

חזרה לצימר. הולכים להתקלח ולהתארגן. רק אבי מתרוצץ בחוץ, טורח ומתקין סלטים וסטייקים וצלעות ואבטיחים ובקבוקי יין ומה לא. אנחנו יושבים וטורפים ולא מאמינים איך הוא חשב על הכל – פשוט ארוחת מלכים. כל רוכב אצלנו הוא עולם ומלואו, אבל אבי הוא באמת סיפור מיוחד. רוכב קשוח עם לב זהב שתכנן בשקט ואירגן מאחורי הקלעים את הצימרים והמצרכים והתיאומים וגרם לכך שכל מה שהיינו צריכים לעשות זה לשבת על האוכף ולהתחיל לדווש. יש לי הרבה זכרונות מהרכיבה הזאת, ואחד מהם הוא של אבי עומד עם ארגז תפוחים מוקדם בבקר ומוודא שכל רוכב שם תפוח בתרמיל. אז אבי, הרכיבה הזאת מוקדשת לך. בזכותך נגענו בשמיים.

                                            "הי! עשינו את זה!"

 

תמונות נוספות מהרכיבה (בהנחה שהדפדפן שלך יודע להציג Flash Slideshow):

http://picasaweb.google.com/s/c/bin/slideshow.swf

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה יומן רכיבות אופני הרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על חרמון: הפרד ומשול

  1. אמיר הגיב:

    שמעון,

    כיף לקרוא אותך שוב. יופי של רכיבה אירגנתם לכם. נראה לי שהחרמון זה פרויקט מטורף.

    אהבתי את תיאוריית המקטעים- גם אני עושה בה שימוש.

    אמיר

  2. אחד שהעיר הגיב:

    החכמה היא לכבד את האופניים גם ברגעי המנוחה ולא כפי שרואים בתמונה הראשונה שם הם מושלכים בזילזול בבחינת הכושי עושה את שלו הכושי יכול ללכת.מאחל לכם רכיבה בטוחה ומקצועית

  3. שמעון הגיב:

    דווקא ברכיבה הזאת התייחסנו לאופניים יפה. בדרך כלל אנחנו פשוט זורקים אותם בסוף הרכיבה מראש ההר לתהום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s