סינגלים ביער בן-שמן

יושב במשרד ביום מייגע של פגישות וישיבות, ובין לבין שולח מבט טרוד אל ערימת הדואר הלא מטופל שהולכת ונערמת על המחשב בקצב מייאש. לפתע מרצדת על המסך הודעה ריקה עם כותרת לקונית: "היום בארבע?". אצל אביקם אין מילים מיותרות, והוא יודע שזה כל מה שצריך כדי לגרום לי לנטוש את כל מה שאני עושה ולטוס הביתה כדי לקחת את האופניים והציוד ולנסוע לנקודת המפגש הקבועה שלנו ביער בן-שמן. בדרך אני פוגש את בני בן ה 14, ותוך כמה דקות גם הוא מפיל הכל מהידיים ורץ להביא את האופניים. כי אם אותי ניתן לגרות לרכיבה בשתי מילים, אצל אייל זאת מילה אחת בלבד: "סינגלים".

סינגלים. החלום הרטוב שלנו. "סינגל" הוא שביל צר והררי ברוחב של רוכב אופניים אחד. וככל שהסינגל פחות עביר, כך הרוכב הדביל יותר מאושר. מדרגות סלע, דרדרות אבנים, עצים כרותים, ענפים צפופים שצריך להבקיע עם הגוף והקסדה תוך כדי תנועה – זה מה שעושה לנו את היום. ובסינגלים יש גם משהו מיסתורי. במקרה הטוב הם מסומנים בכתמי צבע או סרטים צבעוניים על גזעי עצים, אבל רוב הזמן הם מתפתלים בחורש במסלול מעורפל של רמזים והבטחות. כי בניגוד לרכיבה שמתקדמת בציר מתוכנן וידוע מראש, בסינגל אתה רוכב בתוך צמחייה צפופה עם ראות של שני מטר קדימה ואין לך מושג ירוק לאן הולכים. אם יש סימון נצמדים אליו; אם אין, מתגלגלים בעיקבות האינטואיציה: ענף שבור, שפשוף צמיג במדרגת אבן, חלל מבטיח במעבה היער – שלל רמזים מפתים בסגנון עליזה בארץ הפלאות שאומרים "נסה אותי, כדאי לך".

 

והבעייה עם אביקם היא שהוא מנסה את כולם. אביקם הוא ויקינג מזוקן ממוצא מצרי-תימני שבנוי על פלטפורמה של שאקיל אוניל עם מערכת הפעלה של אקרובט מתוחכם. היכולת שלו לדלג עם אופניו הענקיות על אבנים ומכשולים בקלילות של חרגול ממלאת אותי כל פעם עליצות מחודשת. גופו הנפיל מלא מכות וחבורות ושטפי דם מרכיבות קודמות, כולל צלקת טרייה מהתאונה האחרונה: נהג מונית פתח דלת והשכיב אותו עם האופניים ליד הבית. אביקם יצא מזה איכשהו אבל הדלת חטפה קימוט רציני. כשהוא לא בחדר מיון אביקם הוא הרוכב הכי גדול בשטח ויש לזה כמה יתרונות ברורים. קודם כל, נוח לרכוב בסינגל מיוער ושכוח אל כשלפניך פורצת את הדרך מסה שרירית בת שני מטר אורך, מטר רוחב, ו 120 ק"ג בלי תרמיל וקסדה – מעין דחפור זועם שמעיף מהדרך ענפים ומכשולים. שנית, כשאביקם לא מחייך יש לו הופעה מאיימת שיכולה להיות מאד פרקטית בשטח. למשל, אם באמצע הסינגל עומד שור, או אם עברנו בטעות את הקו הירוק, עדיף בהחלט שאביקם יהיה מקדימה.

בחיי היום-יום אביקם עוסק בדברים מאד מדויקים. אבל בשטח, סגנון הרכיבה שלו פרוע לגמרי. נתחיל מזה שבתור עיקרון אנחנו רוכבים בלי מפה ובלי מסלול. הרעיון שלנו על רכיבה בצוותא הוא משהו כזה: מורידים את האופניים מהג'יפ ומתחילים לרכוב לכיוון כללי כלשהו, כאשר בכל סינגל עלום עוזבים את הדרך ונכנסים עמוק לשטח, בייחוד אם אין לנו מושג לאן הוא הולך. אחרי שעתיים ועשרים קילומטר מטפסים על איזה הר, מסתכלים איפה השמש, ומנסים להבין מאיפה באנו ולאן צריך לחזור. אצל אביקם הכל גדול ואינטואיטיבי, וכך גם קריאת השטח. הוא בוחן את הנוף בעינו הטובה (העין השנייה רואה מטושטש), מלטף את הזקנקן ואומר משהו כמו "בוא נעלה על השלוחה מימין, נחצה את החורשה עד החירבה, נרד לואדי, ונמשיך לאורך הקו מתח גבוה". ואת זה אנחנו עושים לאור השמש השוקעת, וממשיכים להיכנס בחדווה לכל סינגל שנקרה בדרכנו.

סינגל בעלייה זה חוויה של התקפה. מטפסים על שביל צר שמתפתל בזווית חדה למעלה. הגוף כבד וסחוט ופתאום רואים שבאמצע הסינגל מתנוססת מדרגה מסולעת שממבט ראשון נראית בלתי עבירה בעליל. הדרך היחידה להתמודד עם זה היא להסתער על המדרגה בכל הכוח שאין לך ולקוות שברגע האחרון תצליח לנעוץ את הצמיג הקדמי באיזה מגרעת בסלע ותוך כדי דיווש פראי והטיית גוף מקסימלית קדימה תעביר איכשהו את שאר האופניים ואת עצמך לצד השני. אז מגייסים את כל משאבי הגוף והנפש ונעמדים על הדוושות ומתנפלים על המדרגה כמו שור מוטרף שיוצא לו עשן מהנחיריים. ובשיא המכשול, כשאתה יודע שהצלחת לעבור אותו, אתה מרגיש שילוב של אפיסת כוחות וניצחון מתוק של עוצמה וניסיון.

סינגל בירידה זה סיפור של אימה ואושר. טסים במידרון תלול ופוגשים את אותן מדרגות הסלע של העליות, רק מלמעלה. מהזוית הזאת הן נקראות drop-ים, מסיבות מובנות. אז מאיטים קצת לכבוד ה drop הבא ומנסים להבין תוך חצי שנייה את הגיאומטריה שלו ואיך כדאי לזרום בה. ואז ממקדים את המבט בנקודה דמיונית מעבר למכשול, משחררים בלמים, אומרים תפילה קטנה ונותנים לגרביטציה לעשות את שלה. כי מעבר מכשול טכני בירידה מציב לרוכב דילמה מעניינת. מצד אחד, הלב ויצר הקיום מצווים ללחוץ על הבלמים כדי לעצור את הזוועה הזאת. ומנגד, הראש והניסיון יודעים שאסור לבלום כי הדרך היחידה לעבור את המכשול בלי להתהפך היא פשוט לזרום איתו. רוכבים רבים שומעים לרחשי ליבם וסוחטים את הבלמים בדיוק בנקודה הכי מפחידה. ואז קורה הבלתי נמנע – האופניים נעצרות בשיא המכשול והרוכב ממשיך לרחף מעליו בטיסת מכשירים בגובה נמוך עד ההתרסקות הבלתי נמנעת. רוכבים מנוסים זורמים עם המכשול ונותנים לאופניים לעשות את שלהם ומקווים לטוב. שוב חווית גוף-נפש חייתית — הפעם של עז הרים.

להיות שור בעליה ועז בירידה; זה לא דימוי סתמי. כי כשמסתערים על מכשול בטיפוס תלול או מדלגים מעל מדרגת סלע במידרון, המוח מפעיל אונות קדמוניות שלא באות לידי ביטוי באף סיטואציה אחרת בחיים. היכולת המוטורית הזאת רדומה מתחת לפני השטח וזרמי האדרנלין והאנדורפינים מקימים אותה לתחייה. כי לא הרחק במורד העץ האבולוציוני, לרוכב ולשור ולעז יש אב קדמון וד.נ.א. משותף. ולכן, סאטירים ומינוטאורים הם בשבילי לא סתם דמויות מיתולוגיות. אני מרגיש כלפיהם קרבה פגאנית עמוקה, בפרט על רקע המראות והריחות והאורצל המתעתע של חורש ארצישראלי בשעת שקיעה.

עוד drop אחד ואנחנו בסוף הסינגל האחרון להיום. מגיחים ממנו בשאגה של אושר ומוצאים עצמנו בלב קרחת יער טמירה. שלושה אנשים עומדים מתנשפים מתחת חופה של עצי אורן, מסובבים את הראש בשתיקה בעיניים חצי עצומות ומסניפים ניחוח שרף שמתערבב עם ריח זיעה ודם וליכלוך. אני עוצר את הראש מול משב בריזה מלטפת ונותן לגלגל החמה השוקע לסמא את עיני. זה נעים. החושים בשיא הדריכות, השרירים מתוחים כמו מיתרים, אבל הכל הזוי ומעורפל. אני מרגיש שאני נשאב לתוך היער, ושורות קסומות מתחילות להתנגן בראש: "פה ציפורים כבדות יורדות לנוח, על אילנות כהים כנטות היום; ובשדות קצורים תועה הרוח, על שובל הרקיע האדום". ואנו עומדים אילמים על גבול האור, בסוף הסינגל האחרון, מתנשפים ומחייכים. רכיבה ביער בן-שמן בשעת תמורה עם אביקם ואייל ולאה גולדברג. דרך לא רעה לגמור יום עבודה.

 

 

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה יומן רכיבות אופני הרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על סינגלים ביער בן-שמן

  1. דנה הגיב:

    אופני ז"ק?
    איזה יופי, איזה כיף, ובעיקר – איזה פחד!! אני לא הייתי שורדת אף דרופ, נראה לי.

  2. יואב הגיב:

    כמי שהצטרף רק לאחרונה לחוג רוכבי השטח וקיבל עידוד רב מהבלוג שלך (בו נוכחתי כי גם מכשירי דור העתיד חוטאים ברכיבה פראית), אני מברך על שובך ומחכה (בקוצר רוח) לרשימות הבאות.

  3. עזריאל הגיב:

    חחח…
    תפסת את רוח הדברים יפה מאוד…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s