מעלית לעבר

אנחנו היינו אנשי השפלה. סבא וסבתא גרו רחוק וגבוה, בירושלים.  הנסיעה אל סבא וסבתא התחילה בכביש הישן שהתפתל דרך לטרון וצומת נחשון עד שער הגיא. משם נפתחה דרך אל עולם של מעלה – עולם של הרים וחורשות ואוויר צלול. אני בן עשר, המדינה בת שש עשרה, ואת מרכז ירושלים חותכת חומת הפרדה גדולה ומכוערת. ומאחורי החומה, צלפים יורים מדי פעם על הולכי רגל.

סבא וסבתא גרו בבית דירות עתיק בפינת הרחובות שמואל הנגיד ובצלאל. הבית, בן שלוש קומות, היה בנוי מאבן חול ירושלמית טיפוסית. הוא נראה לי תמיד בית ענק אך אינטימי. ואמנם, הייחוד הארכיטקטוני שלו נבע מכך שהוא היה בית פינתי ומעוגל, בעל סילואטה קמורה ומרפסות מעגליות שאצלו עליו אופי אורגני ואנושי.

הדירה של סבא וסבתא, בקומה השלישית, הייתה מקדש של חום ומשפחתיות. כדי להגיע לשם היית נכנס מהרחוב דרך גרם מדרגות ומשם אל לובי קטן ומעלית. אח! המעלית! המעלית של סבא וסבתא הייתה ספונה כולה בפנלים של עץ ממורק שהדיף ריח נפלא של פוליטורה וגריז. לאחר שסגרת את דלת המעלית היה עליך להגיף דלת שנייה, פנימית, מעין סבכת ברזל שהתקפלה מעשה קסמים עד שננעלה בקליק משביע רצון שהעיד באופן ברור על תחילת הנסיעה למעלה.

מיד לאחר הכניסה לדירה היית מגיע להול שבקרב המשפחה שלנו נודע בכינויו "האולם". באולם זה, שגודלו כשלושה על ארבעה מטר, ניהל סבא מנחם את חצרו ביד רמה ובזרוע נטויה. הוא היה יושב זקוף, דמות קטנה וגאה, בראש שולחן עצום מימדים. ועל השולחן היו ערוכות כעשרים צלוחיות, שבכל אחת מהן נמצא איזה פרי, ירק, תרופה כלשהי, או זנב דבר מאכל כזה או אחר. סבתא לאה הייתה עומדת לשירותו של סבא, זריזה וקשובה לפקודתו הבאה. ואמנם, מידי פעם סבא היה מניף את ידו בתנועה מלכותית, מסייר עם אצבעו באוויר על פני שלל הצלוחיות, עד שנחה עליו דעתו והאצבע הייתה נעצרת ומורה על אחת מהן. סבתא הייתה חשה אל הצלוחית כחץ מקשת ומביאה אותה אל סבא בכוונה גדולה. וזה, בעיקום אף מסוים היה פורק את תכולת הצלוחית אל צלחתו ובהנהון ראש מורה לסבתא לשוב לעמדת ההמתנה שלה, עד משימת השיגור הבאה. הריקוד הזה היה מתרחש בדממה וביעילות, ואני, כילד, הייתי עוקב אחריו בעניין רב.

מאחורי סבא ניצבה כוננית עץ ממורקת שהאביזר הבולט ביותר בה היה מכשיר רדיו גדול ועתיק. כשסבא היה שומע משהו מעניין ברדיו, כמו למשל ששת הפיפסים שלפני החדשות, הוא היה מניף את אצבעו כלפי מעלה בתנועת הס ומכווץ את עיניו בהבעה מלאת קשב. כל הנוכחים באולם היו נכנסים לקיפאון מוחלט, ולא היו מעיזים לזוז עד שהורדת האצבע המונפת הייתה מסמנת שניתן לחזור לשיגרה.

את האוטוריטה הזאת השליט מנחם-רפאל כהן ללא שום אמצעי הפחדה או איום כלשהם. להיפך, סבא היה אדם חם ומאיר פנים. יחד עם זאת, הוא היה פטריארך טבעי בעל כריזמה מזרחית חזקה, והוא שלט בממלכה הקטנה שלו ללא מצרים. אורח שהזדמן אל הממלכה הזאת הרגיש רצוי ואהוב, והתמסר ברצון אל מערכת המנהגים והחוקים שקיבלו על עצמם יושבי האולם.

מול סבא, בצידו השני של האולם, היה ממוקם גרמופון גדול שמתחתיו ארגז מלא תקליטי 78. מדי פעם, סבא היה מניח בדחילו ורחימו תקליט על הפלטה, מוביל את המחט בזהירות אל מסלולה, וכל הנוכחים באולם היו מאזינים למוזיקה בשקט ובכוונה גדולה. לעיתים אחרות סבא היה שולף קופסת קרטון עם רפרודוקציות של יצירות אמנות חשובות, ויושבי האולם היו מעבירים אותן מיד ליד בהנאה. ולעיתים אחרות, סבא היה מקריא לנו מסיפורי שלום עליכם, ורוח טובה ומבודחת הייתה שורה על האולם.

מן האולם הובילה דלת – סגורה בדרך כלל — אל חדר האורחים, שהיה עמוס כונניות ספרים בעברית, ערבית, יידיש, אנגלית וצרפתית. הכניסה אל חדר האורחים והשהייה בו הייתה אירוע מיוחד שנסוכה עליו חגיגיות וסקרנות. בניגוד לאולם, שהיה מרחב ציבורי, חדר האורחים היה קודש הקודשים של סבא. כאן הוא קרא, כתב, תירגם, אסף ציטטות, והעתיק ספרים רבים במו ידיו (סבא מעולם לא למד באוניברסיטה, כי מגיל שש עשרה הוא עבד קשה לפרנסתו; אבל הוא היה תלמיד חכם ומלומד גדול). מחדר האורחים ניתן היה לצאת אל המרפסת המעוגלת, ומשם להשקיף אל החצר של בית ספר בצלאל ואל הצריף בו התגורר אז נשיא המדינה, יצחק בן-צבי.

לאולם הייתה דלת נוספת שהובילה אל הממלכה של סבתא – חדר התפירה. בחדר זה היו ארונות גדולים ובהם טמונים אוצרות רבים כגון קופסאות פח מצוירות, כפתורים צבעוניים, סלילי חוטים, כלי בית שונים – עולם ומלואו. אבל  האטרקציה העיקרית, שניצבה במרכז החדר, הייתה מכונת תפירה מיתולוגית עליה סבתא הייתה עושה נפלאות. מכונת התפירה הזאת הייתה מלאכת מחשבת שחורה ונוצצת מבית היוצר של חברת Singer. היא הייתה מבוססת על מערכת מורכבת של תמסורות ורצועות מחוברות אל גלגל הינע אותו סבתא הייתה מניעה ברגלה. התנועה השקטה הזאת, שהייתה עולה ויורדת בכל פעם שסבתא עשתה תפר, יצרה רעש ריתמי נעים ומרגיע שהקרין תחושה נפלאה של חום ורוך.

אם היית יוצא מהממלכה של סבתא חזרה לאולם ופונה שמאלה, היית מגיע אל החדר של דודה מריים, שהיה עמוס במאות ספרי בלשים של אגטה כריסטי וג'ורג' סימנון. היום אני יודע שמריים הייתה רווקה מבוגרת, מקור לדאגה לסבא וסבתא, ושחייה היו מן הסתם קשים ומרים. אבל הזיכרון שלי ממריים הוא של אשה חביבה ומאירת פנים. היא לא ידעה מה בדיוק לעשות איתנו, הילדים, אבל פניה הקרינו אהבה ותמימות.

אם היית חוזר לאולם, חולף על פני החדר של סבתא ופונה ימינה ליד הגרמופון, היית מגיע לאגף המיסתורי ביותר בדירה, שהיה ידוע בכינויו "החדר של הדייר".  אל החדר של הדייר הוביל מסדרון ארוך ואפלולי שהיה מחוץ לתחום. למותר לציין שפעמים רבות התפלחתי למסדרון הזה וניסיתי להציץ לחדרו של הדייר, אך הדלת הייתה תמיד נעולה. מי היה הדייר, ואם היה בכלל דייר, ואיך נראה החדר שלו – אלה הן שאלות פתוחות שעד היום הזה נותרו ללא מענה.

במקום לפנות אל המסדרון של הדייר יכולת לפתוח מהאולם דלת נוספת – אחרונה בסיפורנו – שהובילה אל חדר השינה של סבא וסבתא.  החדר הזה, נעים ואינטימי, זכור לי בעיקר מהתקופה שבה סבא היה מרותק חולה למיטתו. בביקורים האלה האולם היה עומד בשממונו, והחצר עליה סבא מלך ביד רמה נדדה יחד איתו אל חדר השינה. ושם, כרגיל, היינו מוצאים את סבתא, טורחת למלא את כל בקשותיו וגחמותיו של סבא. בתקופה הזאת סבא נטה למות. אבל תמיד כשנכנסת לחדר השינה, שמן הסתם היה מלא כאב וחרדה, הייתה נשפכת על פניהם של סבא וסבתא נהרה גדולה והיית מרגיש מיד רצוי ואהוב, כאילו עולם כמנהגו נוהג.

לפני עשרים שנה, שנים לאחר מותם של סבא וסבתא, מצאתי את עצמי בפינת הרחובות שמואל הנגיד ובצלאל. נכנסתי לבניין, פתחתי את דלת המעלית, ועמדתי בה מספר דקות, מסניף את ריח העץ הנפלא שהציף אותי בנחשול אדיר של זיכרונות וגעגועים. כעשר שנים לאחר מכן ביקרתי שוב בבניין, וגיליתי להוותי שהמעלית הוחלפה בקרון אלומיניום נוצץ וסתמי.

היום אני יודע שהדירה של סבא מנחם וסבתא לאה הייתה קן של אהבה גדולה ונואשת. סבא וסבתא, באמצעים דלים ובעשר אצבעות, יצרו בקן הזה תרבות שלמה בזעיר אנפין, של אמנות, מוזיקה, וספרות.  הם עבדו קשה כל ימי חייהם, ומה שנתן להם כוח להמשיך היה הרמוניה של חיי נישואים נפלאים, גאווה אין קץ בילדיהם, ואהבה גדולה אל הנכדים והנינים. האהבה הזאת מפכה בי עד היום.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה רשימות שונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מעלית לעבר

  1. אמנון הגיב:

    מזכיר נשכחות…

  2. איתמר ל. הגיב:

    מאד נהניתי מהכתיבה והסיפור האישי החם. העברת את הדברים כפי שראה אותם הילד בתמונה, עולם שבו הדברים סדורים ועם זאת חמים וקסומים.

    לא מזמן הקמתי למשפחה המורחבת אתר קטן שלתוכו ניצוק סיפורים ותמונות מההיסטוריה המשפחתית. למותר לציין שמעטים מתעניינים ומיד החשש הוא שמדובר בגינאולוגיה שמטילה שעמום על מי שאינו משוגע לדבר.

    אם מותר, אפנה אותם לקרוא את הרשימה שכתבת כדוגמא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s