הרי ירושלים עם ובלי רגשות

מספר (לא גדול של) חברים תהו מדוע אני מזניח לאחרונה את תיעוד סיפורי הרכיבות שלנו. ואמנם, שלוש רכיבות עברו על קבוצתנו ללא רקורד כתוב, ומבטי הנזיפה הכבושים של עמיתי הרוכבים הם כמדקרות ונטיל צרפתי בגווי הכפוף והמדווש. ובכן, אחי לעולם הסבל והאושר המתגלגל על אבנים, האשמה היא בכם, ודבר שהיה כך היה. בסיום הרכיבה בבית אורן יעץ לי אחד מחברי הקבוצה, מלומד ידוע ורוכב עשוי ללא חת, שאני צריך לנסות לכתוב "יותר קצר ופחות ברגש". וזאת, חברים, היתה מהלומה קשה. מילא רגש – כגבר משוחרר אני גאה ברגשות שאני מסוגל לבטא – אבל להגיד לי לקצר? האם אני, שכל חיי האינטלקטואליים מוקדשים למחיקה, ביטול, סילוק, צמצום, וכיסוח טקסטים ומשוואות שעליהם ירקתי דם, ראוי לקבל סטירת לחי מצלצלת שכזאת?

ובכן, המהלומה הזאת הכניסה אותי לחסימת כתיבה שממנה לא התאוששתי עד עצם היום הזה. אני כותב ומוחק, ממזער ריגושים ומבטל רשמים, ומה שנשאר בסוף הוא זנב סיפור מדולדל ויבשושי שאיני מעז להציגו ברבים. ואז עולה בי המחשבה הנוראה שאולי, באמת, איני ראוי לשמש עוד כהיסטוריון הקבוצה, ושמא הגיע הזמן להעביר את קולמוס הכתיבה הנחשק לרוכבים אחרים שעומדים בתור ומשתוקקים לקבלו. והרי ידוע לכל שאין אושר גדול לבעליו מלחזור הביתה מרכיבה מתישה, לשטוף ולשמן את האופניים, לכבס את בגדי הרכיבה, למלמל משהו לבני משפחה הנטושים, ומיד לאחר מכן לדדות אל שולחן הכתיבה כדי לתעד את מעללי הרכיבה השבועית שלנו. ומי אני שאגזול את עונג השבת הזה מחברי הרוכבים שכה יקרים לי? תיקון – מחברי הרוכבים [קיצור ומחיקת רגשות]?

ובכן, בסיום הרכיבה האחרונה אזרתי אומץ והחלטתי לנסות בכל זאת לכתוב משהו. כרגיל יצא לי טקסט רגשני ומייגע, ולאחר העריכה הנדרשת קצר וצחיח, ודרך ביניים אין. אי לכך אני מגיש להלן את שתי הגרסאות, לבחירת הקוראים.

גרסה מעובדת: במסגרת תוכנית האימונים של הקבוצה לקראת שבוע הרכיבה המתוכנן בחבל קפדוקיה שבטורקיה התיכונה, יצאנו לרכוב את מסלול זָנוֹחַ הידוע לשמצה בהרי ירושלים. התחלנו בטיפוס תלול של 8 קילומטרים מפאתי בית שמש לבר גיורא. היה קשה אבל הגענו.

גרסה גולמית: אחרי יומיים של חום ושלשולים, העלייה ממושב זנוח למרומי נס הרים נפלה עלי כמו קטסטרופה גסטרו-ברומטרית שפרטיה ידועים מראש. יצאתי מהחניון ליד מושב זנוח שמח וטוב לב, עם בעבוע קליל בבטני וציפייה דרוכה לרכיבה גזעית בלבי. חציתי את הכביש, נכנסתי לעיקול תמים בוואדי חביב, ומשם ואילך חושך בעיניים ואימה במעיים: השביל עוזב את האפיק ומטפס דרומה על שלוחה תלולה בזווית בלתי אפשרית. קבוצת הרוכבים שלנו מתכנסת בשתיקה קודרת לטור עורפי כמו שורת נידונים למוות, ומתחילה לדווש במעלה ההר. בחלק מהמדרונות זווית הטיפוס כל כך תלולה שהאופניים מתחפרים בדרדרת ומאיימים להזדקר וליפול לאחור. למודי ניסיון וסבל אנו גוהרים לפנים, מניחים את עצם הזנב על החרטום הקדמי של האוכף בטכניקה שאני קורא לה "עם השפיץ על הקשקש", ומדוושים קדימה בכל הכוח.

באמצע העלייה, עם ריאות מפוצחות ומוח נטול חמצן שעסוק במחשבות סתמיות ומוזרות, מתברר לי לפתע שהרוכב שאליו אני מנסה להידבק בשארית כוחותי זה לא רפי אלא בעצם רוכבת דקת גו וארוכת גפיים. אני עובר אותה בחיוך מעונה ומנסה להגיד לה משהו מחוכם אבל כל מה שיוצא מגרוני הוא חרחור קלוש. היא שולחת אלי מבט מעוות מאחורי מסך של זיעה ומחרחרת משהו בחזרה. נראה כמו התחלה לא רעה של משהו נחמד אבל אז מתברר שזה בעצם כן רפי. הכנה טובה לשבוע הרכיבה והאחווה בהרי טורקיה.

גרסה מעובדת: בנס הרים עצרנו להפסקת קפה. היה רגיל.

גרסה גולמית: מגיעים לפסגה עם השפיץ על הקשקש ומציצים למטה אל נקודת היציאה. קוביות בתים קטנות ורחוקות – קשה להאמין שמשם באנו. ממשיכים למפגש הרוכבים המיתולוגי והמהודר "בר בהר". יודעים מראש ששולחנות עם מפיות זה לא בשבילנו, אבל נכנסים בכל זאת ומסתובבים על הטריבונה כמו עדת בבונים שמבקרת במוזיאון. מסביב לשולחנות יושבים בנחת רוכבי כביש חטובים עם רגליים מגולחות ושזופות וחולצות ססגוניות ולוגמים ספלי אספרסו. אנחנו בוחנים אותם בעיון והם אותנו בשאט נפש קלה. מחליטים שיותר מתאים לנו לשתות קפה בוץ מתחת לכיפת השמים, כמו רוכבי שטח אמיתיים ושעירים. עוזבים את טווסי הכביש ומתנחלים בחורשה ליד המסעדה. רפי מניע את הגאזייה, הצ'ופרים נשלפים מהתרמילים, והבדיחות מתחילות לעוף. אני טועם בזהירות כמה דבלים והבטן מגיבה בתסיסה מאיימת.

גרסה מעובדת: ממשיכים למושב בר גיורא, ומשם יורדים לעין מטע. מהמעיין מטפסים עם האופניים על הגב אל הצלע הדרומית של נחל זנוח, עד קו פרשת המים. משם גולשים בדרך רומאית עתיקה אל בית הבד וחזרה למושב זנוח. מסלול טכני ומאתגר.

גרסא גולמית: "דרך הקיסר" היא אולי הסינגל הכי מלהיב בהרי ירושלים. 6 ק"מ של ירידה תלולה ופתלתלה בחורש יפהפה על טרסות סלע טבעיות ומדרגות רומאיות חצובות שנותנות לשביל את שמו. מתחילים לדווש בזהירות אבל מהר מאד משחררים בלמים ומקפצים בשמחה ממדרגה למדרגה, נותנים לאדרנלין הגועש לנהל את העניינים. הלב מפרפר בתערובת של חדווה ופחד, ואנחנו מתגלגלים במורד הסינגל, נובחים ושואגים. כי כשאתה מוצא סינגל ממש טוב, זה אושר צרוף וחייתי. אחרי כחצי שעה הגענו לחניון בית הבד. משם קינחנו במסלול הררי יפהפה חזרה למפגש עם נחל זנוח והמכוניות.

ומה עם כאבי הראש והבטן? אלה נעלמו כלא היו, וגם לעצירות הספרותית הייתה תקומה, לפחות עד הרכיבה הבאה.
                                                             * * *
האופניים מפורקות וארוזות בארגז קרטון, תרמיל גב לידם, ועוד חצי שעה אבי מגיע עם הטנדר לקחת אותנו לנתב"ג. Stay tuned for my Cappadocia Chronicle.

 

 
 

 
 
 

 
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה יומן רכיבות אופני הרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על הרי ירושלים עם ובלי רגשות

  1. טאו הגיב:

    שמעון מכובדי,

    כמי שאינו רוכב על אופניים אלא בימי כיפור, וגם אז מתרפק בערגה על התקופה שלפני הסרת גלגלי העזר, נהניתי מאד מקריאת הגרסאות הגולמיות. אם חבריך לרכיבה מעוניינים אך ורק בסגנון המעובד, אשמח לספק להם דו"חות תיאומי מס, פלטי קומפילציה וניתוחים סטטיסטיים של ערכי ההמוגלובין בדובי הקוטב. במקביל אשמח אם תמשיך באותו קו נטול פשרות של רכיבה נועזת המתנקזת בבלוג לתיאורים מלאי פאתוס.

    עלה (במדרונות) והצלח (בכל)!

    🙂

  2. נוני הגיב:

    אנא, חזור אלינו השמעון הטוב, האמיתי, הטבעי.
    שאחרים יקצרו. מה שמתאים להם לא מתאים לך ובודאי לא לנו. תיאוריך המופלאים, מאפשרים לי להריח את ריח האדמה, הפרחים ומאידך את ריח הזיעה הניגרת ממאמץ העליה, לחוש את משב הרוח המרענן בירידה, הקשה לא פחות; ולחוש כאילו אני איתכם.

  3. אורן הגיב:

    אבל בפעם הבאה תגיש את הרשימה בLATEX ובפורמט הדרוש.

  4. דנה הגיב:

    אנא, זנח את התיאורים המעובדים והישאר עם התיאורים העשירים וההומוריסטיים שלך.
    ובהצלחה בקפדוקייה.

  5. עזריאל הגיב:

    עכשיו שיצאתי החוצה, אנא, הפסק לקצר והמשך להפליג בתיאורים.

    יש לי 10 סיבות ושתיהן לא ראויות.

    עזריאל

  6. דוד ניצן הגיב:

    בתור היסטוריון בעל כורחו (אצלנו לא עומדים בתור כדי לתאר
    רכיבות) אהבתי את הגישה הסיפרותית הסגנון שלי נוטה דווקא לחומר המעובד עם "נגיעות" רגשניות. בקיצור, אהבתי!

  7. סויסה אלברט הגיב:

    אני בכלל הייתי פעם מתקן אופניים בפריז (אתה בטח מנחש מאיזה סוג…) והגעתי לפה רק לכוון את רוכבי האופניים למסעדה שלי ("בלה לונה" בתחנת הדלק מבוא ביתר) שנמצאת בסביבה ההררית ולהוציא מהם כמה גרושים חביבים. אבל על הדרך יצא לי לקרוא את תאוריך המשעשעים למדי, ונהניתי. אז אני מניח, שכמו בטיולי אופניים, כך גם בכתיבה, קיצורי דרך עשויים להתגלות כקיצור בטעם ובחוויה. כתוב חופשי, ואל תעשה חשבון, אני משוכנע שרבים הם הנהנים מאלה שפתיל החוויה שלהם מקוצר.

  8. ליאת ר. הגיב:

    בתור רוכבת אופני שטח וחובבת חוש הומור נהנתי מאד לקרוא את הטקסטים שלך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s