הסליל הכפול: איך שני פרחחים לקחו את כל הקופה

בדיוק באמצע המאה שעברה, שתי קבוצות נמצאות במרוץ הדוק לפיצוח מבנה מולקולת הענק המכונה דנ"א.  מוריס ווילקינס, רוזלינד פרנקלין וחוקרים נוספים מ King's College בלונדון מנסים לתקוף את החידה בשיטות קריסטלוגרפיות.  טכניקה זאת מבוססת על שיגור קרני X לתוך גביש דנ"א וניחוש המבנה האטומי שלו לפי האופן בו הוא מחזיר את הקרניים על סרט צילום — שיטה שמחייבת ניסויים רבים ושימוש בטכניקות מתמטיות מורכבות לניתוח התוצאות. לינוס פולינג, כימאי נערץ וחתן פרס נובל מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, עובד על הבעייה מעברו השני של האוקיינוס. הוא משתמש בידע הנרחב שלו בכימיה מבנית כדי לבנות מודלים תלת-מימדיים של דנ"א, שיטה באמצעותה הוא פיענח מבנה חלבוני חשוב מספר שנים קודם לכן. שתי הקבוצות מנותקות גיאוגרפית ומשתמשות בטכניקות מחקר שונות, דבר שמאפשר תחרות הוגנת לפי כללי האתיקה של המחקר המדעי.

ג'ים ווטסון ופרנסיס קריק נכנסים אל המועדון המסודר והג'נטלמני הזה כמו שני רימוני יד. בשנת 1951 ווטסון מגיע לאוניברסיטת קיימברידג' כחוקר אורח בדרג זוטר. הוא אמריקאי בן 23 מהמערב התיכון, שרוב ההתמחות המדעית שלו מתמקדת בחקר ציפורים. אמנם יש לו דוקטוראט בביולוגיה מאוניברסיטת אינדיאנה, אך הידע הרלבנטי שלו בביוכימיה ופיסיקה של דנ"א שואף לאפס, והבורות שלו בשיטות המתמטיות הדרושות לביצוע מחקר בתחום כמעט מושלמת. נתוני הפתיחה הבעייתיים הללו מלווים בביטחון עצמי קיצוני, כישרון מיוחד לזלזל בבכירים ממנו, וחוסר עניין מופגן בדפוסי התנהגות, לבוש ותספורת מקובלים. בקיצור, ווטסון הוא עוף מוזר, אפילו לפי סטנדרטי האקסצנטריות המקובלים בקיימברידג'.

יחד עם זאת, יש לו מספר תכונות שהופכות אותו לחוקר משובח.  ראשית, הוא מסוגל לבלוע כמויות אדירות של מאמרים מתחומים שונים ולנפות מהם בדיוק את המידע שהוא צריך כדי לאשש או לדחות את ההשערות שלו.  שנית, יש לו אינטואיציה מיוחדת ל "מה עובד" — אולי התכונה החשובה ביותר של מדען מצליח.  "מה עובד" הוא אוסף של תחושות בטן על איזה שאלות כדאי לשאול, איך לשלול במהירות ובפסקנות השערות לא נכונות, ומאיזה מידע ניסויי צריך להתעלם (כי הוא כנראה שגוי או פשוט לא רלבנטי).  שלישית, יש לו יכולת מרשימה להתחמק מכל חובות הפוסט-דוקטוראט שמוטלים עליו במעבדת קוונדיש, ולהתמקד במקום זאת באיסוף אובססיבי של כל פיסת מידע ורכילות מדעית הקשורים בדרך זאת או אחרת לדנ"א.  ורביעית, יש לו את פרנסיס קריק.

בגיל 35, קריק הוא תלמיד דוקטוראט נצחי שהקריירה שלו לא הולכת לשום מקום. במקום לכתוב דיסרטציה ולסיים את הלימודים, הוא מסתובב בין קבוצות החוקרים הרבות במעבדת קוונדיש ומסביר לכולם למה הם טועים ואיך ניתן לפתור את בעיות המחקר שלהם טוב יותר.  הבעייה היא שקריק כמעט תמיד צודק.  הוא תיאורטיקן מבריק, פיזיקאי בהכשרתו, בעל שליטה טובה בכלים מתמטיים ויכולת נדירה לחשוב "מחוץ לקופסא".  כג'ינג'י חם מזג ופטפטן כפייתי הוא מצליח לעורר את חמתו של סר לורנס בראג, חתן פרס נובל ומנהל המעבדה, ג'נטלמן בריטי מאופק ושמרני.  בכל פעם שבראג שומע את הדהודי הצחוק הרועם של קריק במסדרונות המעבדה הוא מסתגר במשרדו בחריקת שיניים. מתי הנודניק הקשקשן הזה יגמור כבר את הדוקטוראט שלו, כדי שקיימברידג' תוכל סוף סוף להיפטר ממנו?

ווטסון וקריק הופכים לצמד חמד. יחד הם מסתובבים במסבאות וחנויות הספרים של קיימברידג' ומפנטזים איך הם יכבשו את הדנ"א ויהפכו משני חוקרים שוליים לכוכבים בינלאומיים. ואמנם, קשה להאמין שלשני הפרחחים הללו יש סיכוי כלשהו מול קבוצות החוקרים עתירות ההון והמוניטין של King's ו Cal-Tech.  יחד עם זאת, צריך להבין שבתחילת שנות ה 50 לא ברור עדיין שדנ"א הוא מולקולה חשובה, וחוקרים רבים סבורים שהחומר הגנטי נמצא בכלל בחלבונים. לכן, מחקר חומצות הגרעין נחשב לעיסוק מעניין ולגיטימי, אך לא בהכרח חשוב. ווטסון וקריק, לעומת זאת, משוכנעים שסוד החיים טמון בדנ"א, ושמבנה המולקולה הזאת הוא לא סתם שאלה מעניינת, אלא השאלה החשובה ביותר בעולם המדע.  הם שואבים עידוד מכך ששני המתחרים שלהם — מוריס ווילקינס ולינוס פולינג — לא מודעים כנראה לחשיבות העצומה של תוצאות המחקר שלהם.  בניגוד להם, ווטסון וקריק חושבים דנ"א, מדברים דנ"א, וחולמים דנ"א. הם חשים שהם נוגעים באוצר מזהיר וחמקמק שאף אחד לא שם לב לקיומו, ושזאת רק שאלה של זמן לפני שמישהו יחטוף להם אותו.

השכנוע העצמי העמוק בצדקת הדרך חובר לאמביציה עצומה להוכיח לקהילה המדעית שהם לא סתם שני ליצנים, כפי שחלק מעמיתיהם מכנים אותם מאחורי גבם.  התוצאה היא התנהגות חסרת מעצורים. ארבעים שנה מאוחר יותר, ובספר אחר, פרנסיס קריק מתאר את גישתו למחקר כדלקמן: "נצחונות בקרב אינם מושגים דרך דיונים מלומדים על משמעות המושג 'קרב'.  אתה זקוק לגייסות טובים, כלי נשק טובים, ואסטרטגיה טובה, ואז אתה פשוט מכה את האויב עם כל מה שיש לך.  אותו עיקרון פועל בפתרון בעיות מדעיות קשות" (תרגום חופשי שלי, ש"ש).   ואמנם, חשיבות ווטסון וקריק בתולדות המדע אינה מצטמצמת לפיצוח הדנ"א, אלא גם לשבירת חוקי המשחק המקובלים ותחילתו של עידן חדש במדעי החיים — עידן הבינתחומיות.  בניגוד לחוקרים אחרים, שהיו שבויים בשיטות מחקר כאלה או אחרות, ווטסון וקריק הטילו למערכה ידע בינתחומי עשיר בביולוגיה, כימיה, פיזיקה, ומתמטיקה.  הם לא היו מומחים גדולים באף אחד מהתחומים הללו, אבל הייתה להם יכולת נדירה לכרות מהם את מטילי הידע הרלבנטיים ולהתיך אותם לזהב מדעי טהור.

ההתנהגות האגרסיבית של ווטסון וקריק גרמה לאחד הסקנדלים המדוברים ביותר בתולדות המדע. אין חולק על כך ששניהם – בפרט קריק – היו תאורטיקנים מבריקים. יחד עם זאת, הברק המחשבתי שלהם לא היה מגיע רחוק אם לא הייתה להם גישה לממצאים האמפיריים הפנטסטים של רוזלינד פרנקלין.  היא הייתה קריסטלוגרפית בחסד עליון, וצילומי סריגי ה DNA שהיא הפיקה סיפקו לצמד את הבסיס הניסויי להשערה המבנית שלהם על גיאומטריית המולקולה. הדרך בה ווטסון השיג את הצילומים הללו נשארה קונטרוברסלית ביותר. פרנקלין עבדה בקבוצת המחקר היריבה של King's בראשות מוריס ווילקינס, אדם ביישן ונחבא אל הכלים. היא הייתה אשה מרשימה ותקיפה, מלאת מרירות מוצדקת על הצביעות והאפלייה של עולם המדע הבריטי נגד נשים בשנות החמישים. קשרי העבודה שלה עם ווילקינס וקולגות אחרים היו רוויים דפנסיביות וקשיחות, וווטסון הרבה ללעוג מאחורי גבה על הפמיניזם המוחץ שלה. בפרספקטיבה היסטורית, אין ספק שתרומתה המדעית של רוזלינד פרנקלין לגילוי מבנה ה DNA הייתה לא פחותה מזאת של ווטסון וקריק.  יחד עם זאת, כמו ווילקינס ופולינג, ההשערה שלה על מבנה המולקולה הייתה מבוססת על קונצפציה לא נכונה, בעוד ווטסון וקריק הפעילו אינטואיציה קיצונית וגמישות מחשבתית אקרובטית.

לדוגמא, לאחר מפגש רווי מתח להשוואת נתונים עם רוזלינד פרנקלין כותב ווטסון כי "מסתברת האמת הבלתי נעימה שדגם הדנ"א הנכון צריך להכיל כמות מים גדולה לפחות פי עשרה מן הכמות שהייתה בדגם שלנו.  לא נבע מכך בהכרח שאנו טועים — עם קצת מזל אפשר יהיה לדחוס את המים הנוספים לאיזורים פנויים בהיקפו של הסליל שלנו.  מצד שני, אי אפשר היה להתחמק מהמסקנה שהטיעון שלנו רופף לגמרי.  מהרגע שעלתה האפשרות לכך שהרבה יותר מים מעורבים בסיפור, מספר דגמי הדנ"א הבאים בחשבון גדל במידה מבהילה" (עמ' 94-95).  ובמקום אחר: "צריך למצוא את הקואורדינטות המדויקות של כל האטומים.  קל מאד לבשל אוסף מוצלח של קשרים אטומיים כך שבעוד כל קשר נראה מתקבל על הדעת, האוסף השלם יהיה בלתי אפשרי מבחינה אנרגטית" (עמ' 180).

הטקסטים הללו, שחשיבותם בסיפור שולית, מהווים (כמו טקסטים רבים נוספים בספר) אשנב מרתק לצורת החשיבה של מדען מודרני. לווטסון יש השערה גיאומטרית על מבנה הדנ"א. זוהי השערה אלגנטית שיכולה להניב מספר דגמים מולקולאריים שונים.  כל עוד מרחב האפשרויות הוא סביר בגודלו, כדאי להחזיק בהשערה ולנסות לאשש אותה. אחרת, יש לנטוש את ההשערה מייד ולחפש גיאומטרייה חדשה.  בתוך התיאור הפשטני הזה מסתתרת יכולת ייחודית ליישב תוצאות אמפיריות עם מודל תיאורטי ועם אילוצים סטראו-כימיים מורכבים.  ומעל לכל מרחפת היכולת של ווטסון לחשוב בצורה לוגית וגמישה, כאשר הדבר היחיד שמעניין אותו הוא להגיע אל התשובה הנכונה, לא חשוב איך.  האפיזודה הקטנה הזאת מאפיינת את שיטת החשיבה שהעניקה לעולם את מכניקת הקוונטים (ואמנם, ווטסון וקריק הושפעו מאד משרודינגר). החוקר מוצא את עצמו לעיתים טס טיסת מכשירים, כאשר הוא מאפשר לחוקי הלוגיקה והשכל הישר להוביל אותו אל האמת בנתיב גילוי מוזר ועקלקל.  ואמנם, האם יש דרך אחרת לחקור מחוזות נסתרים ממערכת החושים האנושית?  למזלנו הרב, גם במרחבים עלומים אלה פועלים שלושה כוחות טובים ומוכרים: לוגיקה, יופי, ושכל ישר.

חשיבות היופי במדע בכלל ובפתרון של ווטסון וקריק היא קריטית. "שביעות הרצון שלי הלכה וגברה בשעה שחלפו מחוגי השעון על פני שעת חצות.  יותר מדי ימים עברו על פרנסיס ועלי בחשש שמא מבנה הדנ"א יתגלה לבסוף כמשעמם ושטחי, ואולי לא יכיל שום רמז על תהליך ההכפלה של הדנ"א או על דרך תפקודו בהכוונת התהליכים הביוכמיים בתא. אך כעת, למרבה אושרי ופליאתי, נראה היה שהפתרון מעניין לאין שיעור. למעלה משעתיים שכבתי ער ומאושר כשזוגות של בסיסי אדנין חגים מעל עיני העצומות.  רק לרגעים קצרים חלף בי הבזק של פחד שמא רעיון מוצלח שכזה עלול להיות שגוי" (עמ' 169).  הטקסט הזה מתאר באופן מרגש את אחד הרגעים הגדולים ביותר בתולדות המדע.  ג'ים ווטסון, מדען זוטר בן 24, שוכב על מיטתו בחדר דל וטחוב, ולא מצליח להירדם לאחר הערב הגורלי בו הוא מחבר את הפיסה האחרונה והמרתקת ביותר בפאזל הדנ"א (חוק צירוף הבסיסים). הוא רואה מיד שהפתרון הוא לא רק יפה ומסעיר, אלא טומן בחובו —  בעצם גיאומטריית המידע המרהיבה שלו — את המפתח להבנת מנגנון בניית החלבונים בתא ושיכפול החומר הגנטי.

קשה להגדיר את משמעות היופי במדע. יחד עם זאת, ברור שהוא כולל רכיבים של סימטרייה, פשטות, ואקספרסיביות.  מבנה הדנ"א הוא דוגמא קיצונית ליופי שכזה.  אין זה פלא איפה שכאשר מבנה המולקולה המושלם הבליח לראשונה במוחו של ווטסון, הוא ידע מיד — בגלל חוויית היופי העצומה שהוא חווה — שהמבנה חייב להיות נכון ושהוא ניצח במירוץ.

"הסליל הכפול" הוא ספר חשוב, מרתק, מסעיר.  מעבר לסיפור המתח שהוא מגולל בגוף ראשון, הוא פורש לפני הקורא את עולם המדע ללא כחל ושרק.  זהו עולם של תחרות חסרת פשרות והליכה על חבל דק בין שיתוף פעולה לגניבת דעת — עולם שיצרים ותשוקה שולטים בו כמו בכל תחום של פעילות אנושית.  ווטסון קורע את הרעלה המתחסדת מעל העולם האליטיסטי הזה, ומתאר בצורה כנה ולעיתים מביכה את חולשותיהם האנושיות של הנפשות הפועלות (כדי לשים דברים בפרופורציה, כמעט כל הדמויות המרכזיות בספר — ספרתי שתים עשרה — זכו במהלך השנים בפרסי נובל).  התוצאה היא ז'אנר ספרותי לא מקובל: תערובת של רכילות עסיסית עם כתיבה מדעית פופולארית מהדרגה הגבוהה ביותר.

כישרון הכתיבה של ווטסון מעורר קנאה.  כבן המערב התיכון המתארח באנגליה, יש לו את החיספוס והסרקזם בעזרתם כתש מרק טוויין את האצולה הבריטית 50 שנה לפניו.  במקביל, הכתיבה שלו מאופיינת בליטוש וב understatement שהוא ספג בקיימברידג'. בעולמנו הרווי כתיבה פוסט-מודרניסטית שמצליחה לעטוף רעיונות נבובים בתשפוכות מלל אינסופיות, "הסליל הכפול" הוא שיעור מאלף כיצד לעשות את ההיפך: לבטא רעיונות מורכבים ולעיתים נשגבים עם מינימום מילים.  לכן אני ממליץ על הספר הזה לכל אדם שמתעניין במדע או בכתיבה.

התרגום של ד"ר איתי בן-פורת מהמקור האנגלי הוא מעולה. כאשר קראתי את הספר לפני כעשר שנים, לא האמנתי שניתן להעביר את הדקויות הלשוניות ושלל המונחים המדעיים שטבועים בו לעברית תקינה. מסתבר שטעיתי. השפה שבן-פורת יצר היא עשירה, קולחת ומדויקת. למעשה, המהדורה העברית עולה על המקור בשני אספקטים חשובים.  ראשית, בן-פורת הוסיף לשולי הטקסט הסברים קצרים ומאלפים על המונחים המקצועיים המוזכרים בספר. שנית, הוא כתב אחרית דבר מצוינת שמתארת את הקונטקסט המדעי והרקע ההיסטורי של הספר. תודה ל "ספרי עליית גג" ול- "הוצאת ידיעות אחרונות" על הפקה עברית משובחת של יצירת מופת.

כמעט חמישים שנה אחר כך.  ג'ים ווטסון (שמאל) היה עד לפני מספר שנים ראש פרוייקט הגנום האנושי.  פרנסיס קריק המשיך בקריירת מחקר מזהירה במכון סאלק.

(התפרסם במדור ספרים של הארץ, 2004)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה רשימות שונות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על הסליל הכפול: איך שני פרחחים לקחו את כל הקופה

  1. g הגיב:

    יפה מאוד

  2. גדי הגיב:

    והספר נכנס לרשימת הקניה שלי. תודה

  3. איתן הגיב:

    רשימה מרתקת ומומלצת ביותר כמו שאר הרשימות הנפלאות על מדע, אופניים והחיים בכלל. שמעון, יש לך יכולת ביטוי גבוהה וכושר מילולי מעורר השתאות. המשך כך.

  4. אחד הגיב:

    ים.
    עד הסוף)

  5. cc הגיב:

    מיעו זה הכי אחי

  6. זוריק הגיב:

    על מעט רגעי קורת רוח מענגים

  7. אמנון כרמל הגיב:

    ברכות על הרשומה המעניינת. בזכותך התווסף "הסליל הכפול" לרשימה הארוכה של ספרים אותם אני מעוניין לקרוא.
    למרות שאני מכיר את הלוגיקה שמאחורי פיצוח מבנה ה- DNA, מה שבאמת מעניין הוא הפן האנושי שמאחורי התגליות המדעיות.

    תודה!

    http://www.AmnonCarmel.com

  8. גילי נחום הגיב:

    נשמע ספר מרתק, נכנס לסל הקניות, הביקורת שלך מרתקת באותה המידה.

  9. קובי אברהמי הגיב:

    פורצי דרך אמיתיים – ביולוגיה ואופניים כאחד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s