מרדף אחרי רופא אובדני בכרמל

"את הרכיבה בבית אורן ינהיג הפעם ד"ר טל ד', שהוא רופא", בישרה הודעת הדואר של רפי בהתלהבות. יפה, אמרתי לעצמי בהקלה. אחרי סדרת הרכיבות המטורפת שרפי ארגן לנו בחודש האחרון מגיעה לנו קצת רגיעה. ומה מתאים יותר מדיווש נעים ותרבותי בשבילי שוויצריה הקטנה, מונהגים על ידי מלומד חביב ואמפתי שאפשר לנהל איתו שיחה רגועה על מיחושים ומכאובים שונים – מעין ד"ר ספוק על גלגלים שמי כמוהו מודע למגבלות הגוף האנושי על עצמותיו ומפרקיו השונים.

ההתפכחות מהאשליה הייתה קצרה ואכזרית. כבר לאחר הירידה הראשונה מחוות הסוסים של בית אורן אל נחל כלח, יצא המרצע מן השק. הדוקטור החביב והחייכן התגלה כבעל סגנון רכיבה של מתאבד שיעי על סטרואידים, עם תואר MD (מופרע Downhill) מקרקס מדראנו. ובכלל, התברר שאותו מומחה מדופלם הוא בעצם רופא מתוסכל שמתפרנס כמהנדס תוכנה, ושהדבר היחיד בו טיפל אי פעם היה אולי גווייה של רוכב אופניים בקורס פתולוגיה לפני עשר שנים. כל העובדות הללו התגלו בזמן שהיינו תקועים כבר בסינגל הררי במרומי הנחל על פי תהום, מנסים נואשות להדביק את הרופא הדוהר קדימה ומתלבטים מה גרוע יותר: להימרח על הסלעים או ללכת לאיבוד.

כמה מילים על הנוף, שמדי פעם הבהב מול עינינו המעונות ושינינו הנוקשות. המסלול התחיל באזור "שוויצריה הקטנה". לא ברור למי היה חוסר הטעם המשווע לדמות את הכרמל הנפלא שלנו לאותה ארץ שוקולד מלוקקת וסטרילית. כל מי שהיה פעם בשוויץ יודע שאת הרי האלפים חצב אלוהים עם דינמיט ובולדוזרים עם מעט תשומת לב לפרטים. ואילו אצלנו, חמוקי הכרמל, כמו כל נופי הארץ, נוצרו בעבודת יד זהירה ועדינה. כל וואדיון מסותת ביד אמן, כל גוש סלעים מפוסל בקומפוזיציה מושלמת, כל שיח ועץ ממוקמים בזהירות ובדיוק נמרץ – נוף פראי וסלעי עם יד אמן אוהבת מלטפת ומעגלת בפינות. איפה זה ואיפה הרי האלפים הבומבסטיים שמסתירים בכלל את הנוף. ואיפה התפרחת המרהיבה שהכרמל שלנו עוטה בסוף החורף, על שלל צבעיה וגווניה, ואיפה הפרח הלבן האומלל שצומח להם מעל קו השלג ששכחתי איך קוראים לו ולמי אכפת בכלל.

חזרה למסלול. לו יכולתי לתאר מה עבר עלינו בשרשרת הסינגלים שבה הוביל אותנו הדוקטור מבית אורן עד כביש האוניברסיטה ופסגת האנטנות, הייתי שמח לעשות זאת. אך מכיוון שכל כוח החישוב שלי היה משועבד למאמצי הישרדות אינטנסיביים, לא נותרו לי אלא כמה זיכרונות מקוטעים של רכיבה בין עצי אלון וקטלב משורגים, כאשר כל מפרץ חיפה פרוש על כף היד בין ענפיהם. וכך הגענו כל עוד נפשנו בנו אחרי כעשרה קילומטרים אל מעבר הכביש לעוספייה, שם הכריז הרופא: "עכשיו מתחיל הקטע הטכני הקשה של הטיול: ירידה תלולה במדרון מסולע אל נחל אורן דרך נחל אלון. צריך להסתכל טוב-טוב על מדרגות הסלעים במדרון מלמטה, ובמקביל להיזהר שלא ייערף לכם הראש על ידי ענפים נמוכים מלמעלה". וכדי להוסיף נופך מיוחד לתדריך הבטיחות המעודד הזה, התחיל הוואדי להתמלא פתאום ביריות רובי ציד.

וכך המשכנו לרכב אחרי מומחה הרפואה הציבורית שלנו במורדות נחל אלון. ואת הרכיבה הזאת ניתן לתאר כהתרסקות מבוקרת במהירות שלושים קילומטר לשעה על מדרגות סלע בתוך מנהרה בקוטר של מטר וחצי בין שתי חומות שיחי פטל מהצדדים וחופת ענפים ממעל, איש-איש וגורלו האורתופדי תלוי על בלימה וכל זאת תוך צליפות ציידים דרוזים מהגדה הנגדית.

באמצע הירידה עצרנו לשאוף קצת אוויר. אבי ניצל את ההזדמנות להסביר לקבוצה שאם כבר נופלים, עדיף לחטוף מכות בכמה מקומות, כי "אז המכה מתחלקת באופן שווה על כל הגוף". מאחר שמנהיגנו הרופא לא מצא לנכון לסתור או להפריך את התיאוריה המדהימה הזאת, דני עז הנפש החליט לאמץ אותה כלשונה. את מדרגת הסלע הבאה הוא לקח במהירות כפולה תוך סיבוב חזק שמאלה, ולאחר סלטה באוויר מצאנו אותו תקוע בתנוחה עוברית בין שני סלעים, עם האופניים עליו ומבט זגוגי בעיניים. אבל היה לו מזל מדהים כי המכה התחלקה לו בצורה אידיאלית על כל הגוף: הוא הצליח לפצוע את שתי הברכיים, לדפוק מרפק אחד, לעקם את שורש כף היד, לפתוח את השפה העליונה, לשבור את הקסדה, לחטוף זפטה בחזה, ולקרוע את אוכף האופניים. מנהיגנו הרופא זינק מיד לעזרתו ומדד לו את הדופק, מן הסתם כי זאת הפרוצדורה הטיפולית היחידה שזכורה לו מלימודי הרפואה העמומים.

לאכזבת כמה גורמים בקבוצה שקיוו לקטוע את הרכיבה כדי להביא את דני לטיפול רפואי שלא כולל הנדסת תוכנה, התאושש דני במהירות מפתיעה ועלה בחזרה על האופניים. וכך המשכנו בנתיב ההתרסקות במורד הוואדי, כאשר אני נמרח על סלע כמה עיקולים לאחר מכן, אבי נשרט משיח פטל ביד ימינו ומתמלא דם, ושיא השיאים – גם ברזים נפלה שרשרת: הרופא מחליק ומוצא עצמו שרוע פרקדן על ערוץ הנחל, אולי מטעמי סולידריות עם הקבוצה.

מנחל אלון הגחנו פצועים וחבוטים, היישר לתוך תמונת נוף פסטורלית של עדר עזים רועה במזלג וואדיות מרהיב למרגלות הר שוקף. ושם מצאנו עצמנו בנקודת החלטה בין ירוק לכחול-אדום. אם נמשיך קדימה על השביל הירוק, נגיע תוך שעה קלה חזרה לקיבוץ בית אורן. האלטרנטיבה היא לטפס על השביל הכחול אל פסגת הר שוקף, ממנה יורד האבא של כל הסינגלים בכרמל – השביל האדום של נחל רקית. מסתכלים קדימה בערגה אל הירוק שממשיך אל בריכות אלון הנעימות ומשם למכוניות, מסתכלים שמאלה ביאוש על הכחול שמטפס כמו טיל על ההר והולך לסבך אותנו בעוד שעתיים של רכיבה, פונים שמאלה ומתחילים לטחון.

הטיפוס מפרך, אך שווה את המאמץ. כנראה שלמדנו משהו: את הסינגל האדום הצלחנו לשרוד ללא נפגעים נוספים, שלושה קילומטרים של ירידה מטורפת עד הכביש. ושם, במקום לחזור ישר לבית אורן דרך האספלט, החלטנו לסחוט מהשטח עוד כמה קילומטרים ולהקיף את הקיבוץ ממערב. כאשר אבדנו, אבדנו. חצינו את הכביש, עלינו על שביל הררי תלול, והתחלנו לטפס על השלוחה היפהפייה שחבוקה בין נחל מתלה מדרום ונחל ספונים מצפון.

רוכבים גבוה מעל גלי ים תטיס שמלחכים את קירות הוואדי התלולים. נאחזים בדרדרת בשארית הכוח ומחכים בהתרגשות למחזה שצפוי להיפתח בכל רגע ממערב. הריאות קרועות מהעלייה, הלב מפמפם בפראות, הנחיריים מתמלאים בושם אורנים ורוזמרין, וים תיכון מתפרץ לפתע לתוך התמונה במכה אדירה של תכלת מים ושמים מאופק לאופק.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שריטות מקומיות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על מרדף אחרי רופא אובדני בכרמל

  1. דנה הגיב:

    אני חייבת לציין שפרצתי בצחוק היסטרי למקרא תיאורייך, כולל תיאור ההתרסקות מסמר-השיער, שאני משוכנעת שהיה כואב מאוד. מקווה שהקוואזי-דוקטור ידע לחבוש את פצעיכם.

    ההתרסקות שלך הזכירה לי את הפעם האחרונה שבה רכבתי, שעימה נגוזה המחשבה להשתתף בטריאתלון אילת. אבל בניגוד גמור אלייך, רוכב ללא חת על פי תהום, אני התרסקתי בשל… קופסאת תקשורת שנפרשה באופן מעורר חימה לאורכו של שביל האופניים בפארק הירקון בואכה תיאטרון על הירקון (הכל לצורך התכנית של אסף הראל). מרחוק אמנם ראיתי את הקופסא מנצנצת באור הבוקר העדין, אבל הייתי עסוקה בדיווש לפי הספר (90 סל"ד! 90 סל"ד! אני הרי לא רוצה להגיע אחרונה במקצה שלי), ולא האטתי די הצורך, מה שהוביל אותי להשתגר מהאופניים שלי כמו טיל קסאם, ולהימרח על האספלט אגב השלת חלקים ניכרים מהעור שלי (בעיקר במרפק ובאגן). ואם זה לא היה מספיק, הרי ששנייה אחרי ההימרחות, צנחו עלי עוד 15 קילו – האופניים שלי. אני חייבת להגיד שהגננים שעסקו באותו זמן בהשקיית הצמחים המסכנים שעל גדת הנחל המזוהם זכו לאקשן היומי שלהם. אני, עם זאת, מיהרתי לקפץ על אופני בחזרה ונסעתי עד לדולפינריום וחזרה עם חלקי עור מתנפנפים ומדממים, במקום לחוש הביתה ולמרוח משחה אנטיביוטית על הפצעים. ואכן הזיהום לא איחר לבוא, ונאלצתי ליטול אנטיביוטיקה במשך כמה ימים, שלא לדבר על הצליעה, הסימנים הכחולים, והצלקות היפיפיות שנשארו לי, עדות אילמת מאותה הימרחות קולוסאלית.

    מאז, אגב, אני נמנעת מהתכנית של הראל (גם קודם נמנעתי, אבל עכשיו יש לי סיבה מאוד מוצדקת), ומדי פעם חולפת בראשי המחשבה להגיח לאזור באישון ליל מצוידת בקאטר ולשים קץ לחוצפה שפצעה אותי כל כך.

  2. אורן הגיב:

    מה זה תשעים סל"ד- תשעים סל"ד – הרי ידוע שבכל תחרות צריך לאמץ את הכלל של קרמבו ממבצע סבתא – "אתה מתחיל הכי מהר שיש לך ולאט לאט אתה מגביר"
    ואני מוסיף – ובסוף אתה דופק את הספרינט של החיים.

  3. זוריק הגיב:

    לשוקן היקר,
    התלבטתי בין 2 תגובות אפשריות, והחלטתי להקליד את שתיהן
    אז ככה
    אני מקווה שזה יצא בסדר, כי זה כותב לי הכל הפוך
    ואם לא איתך(ם) הסליחה

    ——————–
    קראתי ברצף את כל המאמרים מהראשון שפורסם ועד הנוכחי. תענוג גדול. בנוכחי אפילו צחקתי עד דמעות (באמת, ונמרח לי כל האיפור ) וזה ממש כיף לקרא, בין אם על המסעות ובין אם מאמרים סמי פילוסופיים, וזה אגב, גם מחניף לקוראת הממוצעת, שהיא מצליחה להבין על מה מדובר, למרות שהיא גם בדרך כלל מבינה 20% ממה שכותבים ב"תרבות ואומנות",והכי מקסים זה לפגוש "על הדרך" ככה פתאום, בן אדם, שמיישם ליטראלי את המושג ( או המוסד…) שהוא מייצג
    כלומר – בינתחומי.

    ———————–
    וגרסא ב:

    שוקן,
    פשוט תודה

  4. מנחם MENZIB הגיב:

    ובפעם הבאה בסיום תעלו לשוקף ותרדו אותו. עוד יותר אדרנלין וגם עליה קורעת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s